מסופר על הבעל שם טוב הקדוש שהיה מתפלל עם חבורת תלמידיו הקרובים תפילות ארוכות של דבקות. פעם אחת האריך הבעל שם טוב בתפילתו יותר מהרגיל, ועם הזמן שנקף היו מתלמידיו שהרגישו חולשה ופנו לטעום משהו. כשחזרו לאחר זמן קצר התפלאו לראות שהבעל שם טוב סיים את תפילתו.
למראה עיניהם השואלות הסביר רבם: תארו לעצמכם חבורה של אנשים שרואה על צמרת עץ ציפור ייחודית ויפהפייה, נדירה מאד. כדי לראות ביופייה מקרוב הם מחליטים לטפס אחד על גבי כתפי השני כדי להגיע אל צמרת העץ. אבל אם לפתע יתעייף אחד מהשותפים בסולם ויפרוש מהסולם האנושי, הרי שמיד כל מי שנשען עליו ייפול ארצה. ככה גם בתפילתנו, הסביר הבעל שם טוב, אני מסוגל להגיע לדרגות הרוחניות מכוח הקבוצה, כל שותף כאן הוא שלב בסולם. בלעדי החבורה לא אוכל לטפס למעלה.
כשקראתי את הסיפור הזה, הוא המחיש לי מה הכוח של תפילת רבים. בימים אלו אנחנו עדים מקרוב לכוח הזה שמקבל ביטוי פלאי בחיילים שהיו פצועים קשה ואף אנוש, ומכוח תפילת רבים לא מעט פצועים קמו ונעמדו על רגליהם בניגוד לכל התחזיות הרפואיות.
הקרב המקרב
הטור הזה נכתב בעיצומה של מלחמת חרבות ברזל. אלפי לוחמים מגויסים למערכה, להגן על העם והארץ. הזוהר הקדוש מדמה את התפילה לשעת קרב: "שעת צלותא – שעת קרבא", זמן שבו הנפש האלוקית צריכה להתגבר בעוז על הנפש הבהמית, כמו במאבק עם אויב. זו שעת מלחמה לכל דבר. ובמלחמה, כמו במלחמה, אסור ללוחם להיות שאנן לרגע. עליו להיות ערני ודרוך, נכון לפעולה, מרכז את כל הכוחות והיכולת והכוונה שלו למשימה. ואנחנו הרי מכירות את זה בזמן התפילה, נכון? בשנייה אחת הדעת מוסחת, הראש נוסע לכיוון אחר, והמחשבות מתפזרות לאלף כיוונים שהם הכל חוץ ממילות התפילה. חוזר ומזכיר לנו הזוהר הקדוש – שעת התפילה היא שעת קרב. אל תירדמי בשמירה, אל תשכחי את המשימה שעל הכוונת.
לפעמים, כשהראש מתפזר, אני נזכרת במשל של החפץ חיים על הילדה בשוק שמכרה פירות. כשבא גנב והחל חוטף פירות מהסל, אמרו לה העוברים והשבים – מה את עומדת ומסתכלת עליו? תחטפי גם את מהסל, כל מה שאת חוטפת יהיה שלך. עד כאן המשל של החפץ חיים. הלכת לאיבוד במשמרת, איבדת ריכוז והתנערת בחזרה? עכשיו תחטפי כל מה שאת יכולה, תאספי כל מילה שעוד לפנייך.
וכמו במלחמה גשמית שבה הלחימה היא מתוך אחדות הלוחמים בפעולה מאוחדת ומתואמת, ולא כל אחד פועל לעצמו – כך בזמן התפילה.
אהוביי אחיי ורעיי, חזקו ואמצו במאד מאד, כמאמר רז"ל שהתפלה צריכה חיזוק, כאדם הנאבק עם שונאו שצריך להתחזק בכל כח ועוז ותעצומות, אף כי גם זאת שעת צלותא היא שעת קרבא. וכמו שבמלחמות בני אדם צריכים כל בני המלחמה להתאסף אל מקום אחד, אף גם בתפלה יהי' עשרה לפחות כולם כאחד מתחילים מברוך שאמר ואילך, ואיש את רעהו יעזורו ולאחיו יאמר חזק בקול חזק לייחד לאחד להרים קול אחד
(אגרות קודש אדמו"ר הזקן, עא)
אנחנו רואים בבירור שהצלחת הלוחמים בקרב תלויה בתיאום ביניהם, בפעולה המשתפת את הכוחות השונים והזרועות השונות. באותו האופן בדיוק פועל עולם התפילה. כפי שברור שאם כל לוחם יפעל באופן עצמאי, או חיל האוויר לא יתואם עם חיל המודיעין או הרגלי ורק יפעל על דעת עצמו – לא תהיה תועלת במלחמה, כך בדיוק גם בתפילה במניין, כוחה נובע מהשותפות, מהאחיזה יחד באותם הקטעים, בקצב המשותף הפועם. עשרה יהודים הנאספים למניין, וכל שכן תפילת רבים הנאספים יחד – זו תפילה הפועלת בעוצמה אחרת, מחוללת אחרת. אמנם במצבי דחק אדם יכול להתפלל באופן יחידי, ללא מניין, אבל בתפילתו יהיה חסר הממד הכולל המיוחד והשמור לתפילה במניין.
מאחלת לנו לזכות להתפלל מכוח תפילת רבים, שכל תפילה שלנו תצטרף לתחינה העשויה מעוד תפילות רבות נוספות. ובע"ה, אם נזכה לכוון ולהתכוונן נכון, שעת הקרב תהפוך לשעת קרבה גדולה.