במשך שתים עשרה שנים היינו חמישה 'אבי' בכיתה ואברם אחד. מבחינת מקובלות הייתי מדורג ביום טוב במקום הרביעי. בכל פעם כששמעתי את הקול קורא 'אבי' הגחתי לרגע מהחור שבו התחפרתי, לראות אולי זה בשבילי? אולי מקומי בדירוג עולה? אבל אף פעם לא קראו לי. לי קראו 'טאובי'. יכולתי כמובן לשדרג את השם שלי ל'אברהם' ולהיות ייחודי ונבדל גם מ'אברם' הבלעדי, ומה גם מדי פעם צדיקים שרע להם היו מתקנים אותי בדאגה 'קוראים לך אברהם, אל תקצר את השם, אתה מקלקל את צינורות השפע'. אבל נשארתי 'אבי'. אברהם זה כבשן האש, אברהם זה 'לך לך', ו'עקידה', זה גדול עלי. אבי זה סתם מישהו אנונימי עם מכנסיים קצרים וסנדלים. לא מחייב ולא מעיק. ובכל זאת דמותו של אברהם, המאמין הראשון והבודד, האיש שעל תהום לבו גאו גלים סוחפים של אהבה ואמונה, הילכה עלי קסם. בפרט כושפתי בתורתו הקצרה של רבי נחמן מברסלב (שמובאת כהשמטה בין שני חלקי ליקוטי מוהר"ן): 'אֶחָד הָיָה אַבְרָהָם', שֶׁאַבְרָהָם עָבַד ה' רַק עַל יְדֵי שֶׁהָיָה אֶחָד, שֶׁחָשַׁב בְּדַעְתּוֹ שֶׁהוּא רַק יְחִידִי בָּעוֹלָם, וְלֹא הִסְתַּכֵּל כְּלַל עַל בְּנֵי הָעוֹלָם, שֶׁסָּרִים מֵאַחֲרֵי ה' וּמוֹנְעִים אוֹתוֹ [...] רַק כְּאִלּוּ הוּא אֶחָד בָּעוֹלָם". בכל התפילות ביקשתי למצוא את הדרך היחידית, אם היא בכלל קיימת, שבה עלי ללכת ושיהיו בי הכוחות לאהוב אותה על קוציה וסלעיה.
לא מזמן, במסיבת גג ביפו, הכרתי לעומק מכר, יהודי יקר, שעלה מצרפת לפני זמן קצר ועכשיו עובד בהייטק במחלקת מחקר. בזמן שדיברנו חבר אחר בשם עידן ליווה בגיטרה חשמלית את הזמר על הבמה. לחבר שעלה מצרפת קוראים גם כן 'אבי'. בצרפת לא היה לו שֵׁם כיסוי מקומי כמו אלברט. הוא היה 'אבי' יחידי בעולם. אני שואל אותו אם זה השפיע עליו, ואבי מצרפת עונה באנגלית "אברהם היה בשבילי כמו סופר אגו שמראה לי איך אני באופן אישי צריך לחיות". פתאום עידן מגיע ונעמד לידנו, אני שואל אותו - "רגע עידן, אתה לא מנגן על הבמה?" עידן מרים גבה מתחת התלתלים "לא, אני כאן, מה נראה לך?!" להגנתי הראתי לו כמה הגיטריסט שם דומה לו ועידן התיז תלתל אחורה כדי להיטיב את המבט ואמר: "תאכלס צודק, גם אני התבלבלתי אולי בעצם זה אני שם". עידן מלמל עוד משהו והתרחק לכיוון הבמה, לבדוק מקרוב. אני שאלתי את אבי מצרפת איך זה מרגיש עכשיו אחרי העלייה והוא עונה: "זה מאוד משונה, יש הרבה 'אבי' בישראל וזה בכלל לא מיוחד. אבי כאן זה לא אלתר אגו של אברהם, זה סתם מישהו אנונימי".
בַּזֹּהַר הַקָּדוֹשׁ נִרְאֶה כִּי זֶה עַצְמוֹ הַשֶּׁבַח שֶׁשָּׁמַע [אברהם אבינו את] זֶה הַמַּאֲמָר 'לֵךְ לְךָ' שֶׁנֶּאֱמַר מֵהַשֵּׁם יִתְבָּרֵךְ לְכָל הָאֲנָשִׁים תָּמִיד, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב בַּזֹּהַר 'אֲבוֹי לְאֵלּוּ שֶׁיְּשֵׁנִים בְּחֹרֵיהֶם' וְאַבְרָהָם אָבִינוּ עָלָיו הַשָּׁלוֹם שָׁמַע וְקִבֵּל. וּמִמֵּילָא נִקְרָא רַק הַדִּבּוּר אֵלָיו, כִּי הֲלֹא לֹא נִמְצָא מְיֻחָד לִשְׁמֹעַ אֶלָּא רַק הוּא (רבי יצחק אלתר מגור, שפת אמת, לך לך). ואף על פי כן ולמרות הכל עדיין אפשר להיות להיות יחידי גם בעולם שיש בו הרבה 'אבי' והרבה יהודים. לכל הפחות אפשר ליהנות מכמה רגעים כאלה. לשם כך תיקן אברהם אבינו את תפילת שחרית, בתחילת היום, כשהשחר מפציע על עולם רדום וכל האנשים מכורבלים בחוריהם. כדי להתפלל שחרית אדם נחלץ מקבר הפוך החם, נעמד בקושי על רגליו, מטושטש ועפוץ, לא זוכר את שמו, לא בידל את המותג ואת תת תת תחום ההתמחות שלו, עוד לא נפל להסתבך ברשת החברה וברשתות החברתיות. הוא עומד לעצמו, בתפילה של בריאה ראשונית וחד פעמית, מייחל לשמוע את הקול קורא ולהקשיב לו, יחידי, אולי זה בשבילי.