לא קאי איניש אדעתא דרביה עד ארבעין שנין (עבודה זרה, ה,ב). לדעת סוף דעתו ותבונתו עד מ' שנה (רש"י).

נראה כי אין הכוונה במשפט זה לומר שלפתע, בשנת הארבעים לפטירתו, בבת אחת יעמוד אדם על דעת רבו. אלא שבמשך כל אותן ארבעים שנה הולכת ומתפתחת התורה שקיבל מרבו, מאירה בקרבו ונובטת לכדי תובנות ודרכי חיים.

במלאת ט"ו שנים להסתלקותו של מורנו, הגדול מרבן – ר' אברום שפירא זכותו תגן עלינו, נכתבות השורות להלן.

כיוון שהזכרתי תואר, נזכרתי איך היה מלגלג על התארים המחולקים ביד רחבה, והיה רגיל לומר לנו שבהיותו תלמיד ישיבה קטנה היה בטוח שהר"מ שלו הוא רשכבה"ג [=רבן של כל בני הגולה], ומוסיף – והיו לי ראיות לזה...

א. תפילין קמנחנא

בשאלונים מסוג מסוים מופיעה השאלה ־ איזה טיפוס אתה. על המשיב למלא את המשבצת הנכונה, האם הוא מאיר־פנים ושמח, או חמור־סבר ועצוב מן הצד השני. האחרונים מכונים בעגה הישיבתית – צו"לרים. צדיק ורע לו. כלומר, מי שכל העת רציני, כמעט ואינו מחייך, קל וחומר לא צוחק. דמות קודרת, המשדרת רצינות רבה כובד ראש, יראת־שמים, מסירות ואחריות. אך שמחת החיים ממנה והלאה. כל אירוע הוא בסיס להארה או הערה של מוסר, תוכחה, חשבון נפש וכיוצא באלה.

יש מן הצד האחר את הטיפוס השמח, העובד את ה' בהתלהבות, הממלא פיו שחוק בהנאה של לימוד, בהארת פנים מתוך סברא טובה, בתובנה של שמחה הנובעת מתוך אירועים הנקרים על דרכו.

חכמים נזהרו מאוד מלהרבות שמחה מחשש להוללות וקלות־דעת. זאת למרות שמצווה היא לעבוד את ה' בשמחה. נראה שמחוץ למעשי־המצוות עצמן, הרי שהשתדלו להיות במצב של רצינות וכובד ראש. כך הזהירו "שחוק וקלות ראש – מרגילים את האדם לערווה".

לכן בשני סיפורים בגמרא מצאנו חכמים הגוערים בתלמידיהם על שהיו במצב רוח שמח במיוחד, כיוון שחששו מפניו. "ר' ירמיה הוה יתיב קמי דר"ז, חזייה דהוה בדח טובה, אמר ליה: וגילו ברעדה כתיב. אמר ליה: תפילין מנחנא. אביי הוה יתיב קמיה דרבה, חזייה דהוה יתיב וקא בדח טובא. אמר ליה: לא סבירא ליה מר בכל עצב יהיה מותר, אמר ליה: אנא תפילין מנחנא" (ברכות ל,ב).

כלומר, ההרגשות הגופניות משפיעות על השכל, אפילו כשהוא מרכיב דומיננטי באישיותו של אדם. לכן יש לחשוש שאם השמחה מתפרצת, אולי תשתלט על השכל ותהפוך לשמחה בהמית. אמנם, התפילין של יד המכוונים כנגד הלב, משכן הרצון, ותפילין של ראש המכוונים כנגד השכל, משכן המחשבות, מקרינים את הארת התורה, ומצילים את השכל מנטיות הגוף. לכן כשאדם עטור בתפילין, ראוי הוא להתיר את הרחבת השמחה.

אמנם אפשר היה לחשוב שבכל זאת עדיף לצמצם את השמחה, כפי שנאמר "בכל עצב יהיה מותר". אבל התשובה "תפילין מנחנא" דוחה אפילו הצעה זו. כיוון שבאמת השמחה איננה סוג של מותרות, אלא היא שלימות לנפש, וצמצומה הוא חיסרון. השמחה מוסיפה שלימות לאנשים העוסקים תמיד בחכמה ועבודה, שכל שיהיה לבם יותר רחב משמחה יטיבו יותר לעצמם וזולתם (ע"פ עין איה, שם).

כך ממש ראינו אצל ר' אברום.

יכול היה מיד לאחר תפילה מלאה יראה ורצינות, לענות לשואל תשובה שתגרום לו לצחוק. כך גם להפך, תוך כדי דיון שיש בו מילתא דבדיחותא, סיפור ירושלמי עסיסי ומעשיר, יכול היה לפתע ללבוש ארשת פנים רצינית במיוחד, בתגובה לדברים שיש להגיב עליהם בחומרה. כך מדי יום ביומו, כשבאנו לשאול שאלות, מעולם לא ניתן היה לצפות מראש אם נקבל גערה או חידוד המעלה בת־שחוק על פני השואל, ולעתים שניהם גם יחד.

תמיד התפלאנו והתפעלנו מהמעברים הללו שנראו לנו בלתי־אפשריים. אבל מי שקשר התפילין קושר את אישיותו ומעשיו – יכול גם יכול להכיל שתי תנועות נפשיות הפוכות אלה.

ב. גערת חכם

"כי סליק רבין אמרה לשמעתיה קמיה דר' ירמיה, ואמר: בבלאי טפשאי, משום דיתבי בארעא דחשוכא אמריתון שמעתתא דמחשכו" (פסחים לד,ב). שמעתתא דמחשכן - כשאין יודעין טעמו של דבר בודין מלבם טעם שאינו (רש"י).

אותו האמורא, ר' ירמיה, היה מגנה את בני בבל שיושבים בארץ חשוכה ואומרים הלכות 'חשוכות' כלומר, ממציאים טעמים לא נכונים להלכה, וממילא טועים בהבנתה. כלומר, אישיותו השמחה במיוחד כללה גם גערה באחרים כשראה בכך צורך. הצורך הוא להעמיד תלמידים טועים על טעותם, ולהניאם מדרך בעייתית של המצאת תורה שאין לה בית אב.

כך ראינו אצל ר' אברום. כשמדי פעם היו מתפרסמים ענייני הלכה והדרכה לציבור מפי רבנים צעירים ש'בדו מליבם' טעמים שאין להם בית־אב, וחמור מכך – התפרצו להורות במקום שיש גדולים מהם, היה משתמש בכינוי הלעגני 'רעבעלעך', כלומר מין אדמו"רים קטנים של חסידים. השומע עלול היה לטעות ולחשוב שהדברים פוגעניים ולא מתאימים לאמרם, בוודאי לא כשיוצאים מפיו של כהנא חשיבא דארץ ישראל (ע"פ גיטין נט,ב). אבל כשהדברים נוגעים להלכה – אין משוא פנים, ויש למנוע טעות גם כשהסגנון קשה לשמיעה.

תלמידיו ותלמידי תלמידיו ינצרו בליבם את זכרו המאיר, הגוער ומלטף, המטיל מורא והמשמח. זכרון הלוחץ על שק הדמעות שבעיניים, ובה בעת מותח את קו־השחוק על השפתיים.