טעות שרבים נכשלים בה, שאינם שותים ארבע כוסות יין כפי תקנת חכמים. לא עלה כלל על דעת חכמינו ז"ל שיקום איזה דור שבמקום לשתות ארבע כוסות יין ישתה ארבע כוסות של מיץ ענבים, שכן בזמן חכמים עוד לא היו מפסטרים יין, ולכן רק בעת הבציר, בחודשי אלול ותשרי, יכלו להפיק מיץ ענבים. אבל עד הפסח לא היו נותרים ענבים טריים, וכל המיץ שיצא מהענבים כבר הפך ליין עם אלכוהול. ואם כן כשתקנו חכמים לשתות יין התכוונו ליין ממש, וזה טעם תקנת שתיית ארבע כוסות, שנקיים את מצוות הלילה בשמחה וחירות מתוך הרחבת הדעת, והשותה מיץ ענבים לא מקיים את המצווה כתקנתה. לפעמים אלו הם האנשים שבמקום לשמוח במצווה, רוצים לייגע את המסובים בכל מיני פלפולים ודקדוקים שקיבצו מכל ההגדות שקנו.

לשם העברת הלפיד לדור הבא צריך לקיים את המצוות בענווה עצומה, ולקרוא את ההגדה בשמחה ובכנות. אבל אלה שמתרשלים בשתיית היין נוטים להטריח ולהלאות את המסובים בדרשות שסוטות מעיקר ההגדה.
לעומת זאת, הנוהגים כהלכה שותים בקידוש כוס מלאה יין, ומתוך כך מבינים שצריך לומר את ההגדה בשמחה ויראה, בהתרגשות והתלהבות, ללא אריכות יתירה, ורק מוסיפים דברים קצרים שנוגעים לעומק הפשט. הם שמים לב לכך שיש ארבעה בנים שונים שכולם מסובים יחד, ואל כולם צריך לדבר - לכל אחד בשפתו. הם עומדים על כך שפותחים בגנאי, ואין מתביישים לומר שבתחילה היו אבותינו עובדי עבודה זרה שעבדו בפרך במצרים בייסורים נוראים. אבל למרות הייסורים המשיכו להאמין ולפרות ולרבות עד שנעשו עם רב, וה' ברוב רחמיו וחסדיו בחר בנו מכל עם ולשון וגאלנו. "והיא שעמדה" - האמונה. לא לחינם מרימים אז את כוס היין.
ואף על פי כן, חשוב לציין שאמנם כיום, שיש לנו מיץ ענבים, מי שהיין גורם לו לכאב ראש, יכול להקל ולשתות אותו. אבל מי שהיין לא גורם לו כל כך לכאבי ראש, רצוי שיהדר במצווה זו, שגדולי ישראל התאמצו כל כך לקיימה.
(קטע מתוך מאמר)