התפילה שונה מאוד מכל פעולה אחרת שלנו. התורה נתפסת בשכל, המצוות בעשייה גשמית ורק התפילה פונה ישירות אל האין־סוף ובגלל זה היא משנה את העולם ומחוללת ניסים שלמעלה מהטבע. המילה שאולי הכי חשובה בתפילה היא "אתה" – פנייה אל ה' בלשון נוכח.
התפילה היא דבקות אלוקית, ודווקא בגלל שהיא למעלה מטעם ודעת היא הופכת להיות מזולזלת, רוב המתפללים אינם יודעים בדיוק מה צריך לעשות, וגם כשיודעים - השגרה מנצחת...
הרמב"ם פוסק ש"תפילה שאינה בכוונה - אינה תפילה. כיצד היא הכוונה?... יראה עצמו כאילו הוא עומד לפני השכינה". אדם שאומר את כל מילות התפילה מבלי להרגיש שהוא עומד נוכח פני ה' - זו אינה תפילה, אפילו אם הוא מבין את פירוש המילים.
כדי להצליח להיות מחוברים ל"אין סוף", חייבים לצאת מההעלם, להרגיש ש"אין עולם" (גימטרייה של "אין סוף"), ובשביל זה צריך קודם לכן רצון חזק - לעצור את כל המחשבות והטרדות, ולדבר על זה, לחשוב על זה ולהתפלל על זה.
מעבר לכך יש שלושה כלים חשובים לשנות את הראש ולהפנות את עצמנו לעמידה מול ה':
מקווה – הטבילה היא ביטול של האדם והתנקות מהעוונות המבדילים בינינו לבין ה'. המקווה מעלה את האדם לדרגה של טהרה ופתיחות למה שלמעלה ממנו.
צדקה – נתינת צדקה לפני התפילה נלמדת מהפסוק "אני בצדק אחזה פניך", הצדקה פועלת שהאדם יצא מעצמו ויראה את הצורך של יהודים אחרים והדבר פועל פתיחת הלב.
חסידות - לימוד חסידות מכניס את האדם למוחין חדשים של "אלוקות בפשיטות ועולמות בהתחדשות" - האלוקות הופכת להיות מוחשית, והעולם המוחשי פחות תופס אותנו. במצב כזה מילות התפילה מקבלות משמעות פנימית יותר; מתוך כך אפשר כל הזמן לחדש בתפילה.
המקווה מטהר את הגוף, הצדקה פותחת את הלב והחסידות משנה ראש. שנזכה!