חז"ל שואלים מדוע רוצעים את אוזנו של עבד עברי שנמכר בגנבתו, ועונים כי "אזן ששמעה על הר סיני 'לא תגנוב' והלך וגנב - תרצע". שאל על כך חסיד מהדור הקודם, ר' פרץ מוצ'קין, הלא דווקא האוזן הייתה בסדר, היא שמעה. הידיים הן אלו שהיו לא בסדר שגנבו, ומדוע נענשת האוזן? נכון. האוזן שמעה אך לא הקשיבה. אילו הייתה האוזן מאזינה, מפנימה וגורמת לאדם להרגיש את מה שהוא שומע, היד לא הייתה גונבת.
ולענייננו, יכול אדם לחשוב בתפילה על גדלות הבורא אבל הדבר יישאר מחוץ לו. המחשבה תיוותר כשמיעה חסרת משמעות, בלי שזה ידבר אליו.
באמירת "ברוך שאמר והיה העולם", לדוגמה, מתבונן המתפלל שבדיבור בלבד ברא הקדוש ברוך הוא את העולם כולו. ההתפעלות מהגדולה שבדבר יכולה להיוותר בבחינת "שמיעה" בלבד. אך כשממשיך המתבונן ומסיק שאם אמנם כך הדבר, שהעולם נברא בדיבור אחד בלבד, הרי שהעולם כולו בטל לגמרי לגבי הקדוש ברוך הוא ועל כן אני צריך לשים לבי אל העיקר והוא הכוונה והמטרה האלוקית שבבריאה. לחלופין, יכול המתבונן לחשוב על כך שהעולם שנברא מאחדותו של ה' גם הוא אחד עם ה', והעולם מקבל ערך אלוקי.
התבוננויות שכאלו הופכות את התפילה לדבר שיש לו השלכות לגבי, וממילא התפילה תופסת מקום משמעותית יותר בתוכי.
הבן שלי איבד לפני זמן מה את מפתחות האופניים. נפלו לו בדרך. הוא חזר את כל הדרך. חיפש ולא מצא. ואז עמד והתפלל "ה' תעזור לי למצוא את המפתחות". לא משנה אם הוא מצא או לא - העיקר שהתפלל. זו תפילה משמעותית (והוא מצא...).
הדרך לתפילה משמעותית עוברת בעיניי בחידוש מושג התפילה המקורי. התפילה במקורה הייתה, כפי שמתאר הרמב"ם בהלכות תפילה, שיחה פתוחה של האדם עם קונו, בזמן שחפץ ובלשון שחפץ. אלא משנתמעטו הלבבות ונחלשו הדעות נוצר הצורך לתקן את הנוסח ואת הזמן וגם את המקום, ובמשך הדורות קיבלנו את מבנה התפילה כפי שמוכר לנו כיום.
אלא שעם השנים נהפכה התפילה למוכרת ורגילה, ותקנתה – הפכה גם לגוף הבעיה. הרבה קולמוסים נשתברו על השאלה כיצד להחיות את התפילה, ומי ימלל זכויותיו של ר' שלמה קרליבך שממש החיה את התפילה בניגוניו.
אך דרך נוספת, על גבי התפילות המסודרות, היא לשוב ולהדגיש את התפילה העצמאית, הספונטנית, לפני מבחן, לפני אירוע או כשיש צרה, קטנה או גדולה, כל אלה מזמינים אותנו להתפלל באופן מקוון, על הדבר עצמו, כאן ועכשיו בשפה שלנו.
חז"ל אומרים שתפילה היא אחד הדברים הרמים והגבוהים ביותר בעולם, ובאותה מידה בדיוק בני אדם מזלזלים בה (ברכות ו'). למה אנחנו לא מרגישים את זה? למה התפילה הופכת לרוב לעול מכביד שצריך להיפטר ממנו?
ובאופן אחר: למה איש ואישה שבחרו זה בזה ועמדו יחד מתחת לחופה, אינם מרגישים עוד אהבה והתרגשות זה כלפי זו בעבור השנים? למה הורים שהתרגשו עמוקות כשנולד להם ילד, עלולים לראות בו, ברבות הימים, מטרד? למה בכלל רגשות קהים? אפשר להחיות אותם?
רבי נחמן מציע מרחב מוגן לרגשות, שבאימון יומי יוכלו להתעורר בו כל הרגשות הקדושים.
משפט רווח בין אנשים שאחד מהם נמצא במצוקה: "אתה רוצה לדבר על זה?". אם יש מי שאיכפת לו, התשובה תהיה תמיד: "כן!!!", אני רוצה לדבר על זה. אני רוצה לספר, לפרוק ולעבד מול נפש קרובה את כל מה שעובר בי. אני רוצה להגיד למישהו גם את מה שקורה לי עם התפילה: אני רוצה קשר עם ה', אני רוצה להיפתח ולדבר ולהתרגש, אני רוצה לדעת שהוא שומע ואיכפת לו, אבל אני מרגיש מנוכר ואטום ורחוק, לא נוגע בדבר ולא קשור.
דבר עם ה'. גם על בעיות התקשורת שביניכם.
זה אישי ואינטימי. זה יביא את מה שאתה באמת. כמו עם כל מי שתדבר איתו בכנות יום יום, זה יבנה עומק ורגש בקשר.
הרב ארז משה דורון: www.orpnimi.co.il
כבר 3334 שנה אנחנו מציינים את מעמד הר סיני בחג השבועות. ובכל שנה העיסוק המרכזי הוא
אמירת ״כל נדרי״ בבית הכנסת בעיירה לובביץ' הסתיימה. הקהל, שעטוף בטליתות ולבוש לבן, משתתק וממתין. והחזן,
אָנָּא ה' אֱ־לֹהֵינוּ וֵא־לֹהֵי אֲבוֹתֵינוּ, תָּבוֹא לְפָנֶיךָ תְּפִלָּתֵנוּ וְאַל תִּתְעַלַּם מִתְּחִנָּתֵנוּ, שֶׁאֵין אֲנַחְנוּ עַזֵּי פָּנִים וּקְשֵׁי
"ונתנה תוקף קדושת היום, כי הוא נורא ואיום, ובו תינשא מלכותך"… מלך מלכי המלכים יושב על
היום נעשה משהו קצת אחר. משאירים את השכל בצד, עובדים רק עם תחושות. * משחק האסוציאציות: