שולחן שבת אצל אבא, הרב מרדכי אליהו זצ"ל, היה מלאכת מחשבת. לא ארוך מדי ולא קצר מדי, הכל התנהל בטוב טעם. אך אפשר לומר שהסוד הגדול היה לשמח את כולם. אבא ידע לכוון לכל אחד שישב לשולחן, ודאג לכך שכולם יהיו שמחים. למשל, למרות שהוא היה הרב הראשי לישראל ודיין בכיר, כשאמר דבר תורה - הדברים היו קצרים וקולעים. ואם ישבו אורחים לשולחן, הם התאימו גם לרמה שלהם. תמיד היה מלווה איזה סיפור שמעלה חיוך או שאלה קטנה מעוררת מחשבה. ולמרות שאבא היה מקובל גדול, אינני זוכר איך היה אומר את כל ה"לשם יחוד..." הארוכים שמופיעים בסידורים. לא מפני שהוא לא אמר, אלא מפני שהוא היה עושה זאת בצנעה. הוא לא ויתר על כוונות ויחודים, אך באופן שלא יעיק על האישה והילדים.
ובעיקר, אבא דאג לשמחה של אשתו. למשל, גם אם נערך קידוש בבית הכנסת הוא היה מקפיד שלא לאכול שום דבר אחרי התפילה כדי שלא להגיע לסעודה שבע – ובכך לצער את אימא, שטרחה כל כך על האוכל. כששאלו אותו אם מותר להשתמש בכלים חד פעמיים בשולחן, למרות שלכאורה יש בכך פגם בכבוד השבת, הוא הכריע שסדר העדיפויות הוא ששלום הבית, ואהבת לרעך כמוך, גובר. וכשהיה בכך צורך, תאמינו או לא, הוא אפילו שטף כלים...
אני חושב שהכלל הגדול שאבא ידע הוא שכשהאישה יותר שמחה והילדים יותר שמחים, אז יש "שבת של שלום"... וגם הקב"ה יותר שמח.