אל מול ארון הקודש, באחד מבתי הכנסת שבגולה, נעמדו הכהנים משרתי ה', עטופים בטליתות צחורות, מוכנים לברך את עם ישראל באהבה.

ברכת כהנים בחו"ל איננה 'מילתא דשכיחא', ואיננה נוהגת כי אם במוספים של מועדי ה'. אשר לכן, כה נשגב הוא המעמד, כולם מתקבצים אליו ברגש, איש לא נעדר.

משום כך, כה בולטת הייתה צאתו הקבועה של הזקן ניצול־השואה מבית הכנסת, בכל עת שהכהנים נעמדו על הדוכן. הדבר היה לפלא בעיני הרב, עד שבעת מן העיתים פנה אל הזקן ושאלו בעדינות: "בשעה כה עילאית של ברכת הכהנים, ברגעים בהם כל קללה הופכת לברכה וכל דין נמתק לרחמים, מה ראה כבודו לעזוב את ההיכל?".

פני הישיש החווירו, והוא שיתף: נער הייתי במחנה ההשמדה 'ברגן בלזן'. בעמק הבכא ישבנו, דוויים וסחופים, אך ניסינו להתחזק ולקיים רצון ה'. היה זה בליל התקדש חג הפסח, כאשר רב אחד ששהה עמנו כינס אותנו לעריכת ליל־הסדר איכשהו, אלא שהדבר נודע לחיות הטרף והוא נלכד בשחיתותם.

את זממם הם העדיפו לבצע ממחרת, בשעת הבוקר, לעיני קהל ועדה. במרכז הוא עמד, מול רובים שלופים, מוכן למסור נפשו על קידוש ה' באהבה. אך הוא התחנן לכמה רגעים של חסד, למשאלה אחרונה, ובנס הם נתנו לו.

"כהן אני", פנה אל כל העם בקול גבורה, "ומשום שיום־טוב היום אבקש להיפרד מכם בברכת כהנים", ואז הרים את קולו בבכי ובירך: "יברכך ה' וישמרך! יאר ה' פניו אליך ויחונך! ישא ה' פניו אליך וישם לך שלום" - - -

משסיים הרים ידיו לשמים, והרשעים רצחוהו נפש. דמו של כהן גדול נשפך ארצה. המחזה המחריד לא ימוש מזיכרוני לנצח, ובכל פעם שאני רואה את הכהנים עולים על הדוכן הוא שב אל מול עיניי, עד כי אינני מסוגל לעמוד ולהתקיים שם אפילו שעה אחת, ואני נמלט על נפשי....

מה שאירע לאותו זקן, מכונה בתורת הנפש 'פוסט־טראומה'. יהיה הדבר מתוק ומבורך ככל שיהיה, אם נלוותה אליו חוויה קשה וטראגית, הרי שבכל עת שישוב המקרה ישובו איתו התחושות הקשות.

ימי הרחמים והסליחות, הינם ימים מבורכים, ימים שבהם אנו זוכים להתרחץ מכל הזוהמה של חטאי השנה, ולשוב אל האב הרחמן שמקבל ומקרב אותנו אליו באהבה. זוהי תקופה שבה נפתחים כל השערים, וי"ג מכילין דרחמי נמשכים אלינו כנהרות אפרסמון. אלא שעד להופעתו של מורנו הבעל־שם־טוב הקדוש בעולם, היו המגידים ומטיפי המוסר מפחידים את העם בדרשות מייסרות, שהשאירו בנו חותם, כביכול אנו עומדים בפני שופט נוקשה, בעל פנים של זעם, חלילה.

אמנם, משהפציע אורה של החסידות, אנו למדים מתוך ספריה ומאמריה, שלמרות שהרחמים האבהיים מתכסים בימים אלה מתחת למעטה של מערכת משפטית, שכלפי חוץ נראית מפחידה ומאיימת, אך אין מטרתה אלא לעורר אותנו מהתרדמה, כדי שנחפוץ לשוב ולהתקרב אל אבינו מלכנו, התקרבות של אהבה. ראיה לכך היא ההזדמנות העצומה שהאב מעניק לנו מראש, לשפוך את נפשנו אליו באמירת הסליחות, בפיוטים המתוקים שכל מילה ומילה שבהם אמורה רק להעצים את תחושת ההתקרבות, ולא להיפך.

ההתבוננות בעומק ההזדמנות, ההבנה שמדובר במתנת חסד עצומה, תביא אותנו לרפא את ה'פוסט־טראומה', ובמקום לברוח כבריחתו של הזקן מברכת הכהנים, נתרפק על הסליחות, כבן המתפייס עם אביו אוהבו. נחוש בכל מילה את הארת פניו של האבא הרוחץ אותנו מכל העוונות, ומקבל אותנו אליו, לקראת התחלה של דף חדש.