בס"ד

שבת, 13 אפריל, 2024
הכי עדכני
איך להתחבר ולהגיע למשמעות אמיתית יותר באמירת הסליחות?
בקשת 'תספורת' לחובות השנה החולפת
// הרב שמואל רסקין שליח חב"ד בחולון

כך הסבירו חסידים את מהות הסליחות: נשמה יורדת לעולם, יש לה כאן מגוון של משימות. באופן כללי המשימה המוטלת על כל אחד היא 'יתגדל ויתקדש שמיה רבא' – להביא את הנוכחות האלוקית לעולם. את זאת עושה כל יהודי בכל צעד שלו. עיקר התפקיד של יהודי נמצא במה שאמרו חכמינו (ברכות סג) "איזוהי פרשה קטנה שכל גופי תורה תלויים בה – בכל דרכיך דעהו". הרמב"ם מאריך בשמונה פרקים ובהלכות דעות שכאשר יהודי מקדש את כל חייו, האכילה והשתיה והשינה, המשא ומתן, וכל אשר לו, לעבודת השם, זהו עיקר התפקיד והמשימה. לאכול כיהודי, לעבוד כיהודי, לישון כיהודי.

כל אחד מאתנו קיבל את המשימה שלו, ואת כל הכוחות לבצע אותה. ניקח למשל את נושא חינוך הילדים, זוהי משימה גדולה וחשובה שהוטלה על שכמו של כל הורה. הוא היחידי שמסוגל וצריך לבצע אותה. והזמן שבו הוא מבצע אותה הוא לא רק בשעה שהוא מקיים את מצוות "ולמדתם אותם את בניכם", אלא גם, ואולי בעיקר, כשהוא משכיב את ילדיו לישון, כשהוא מעיר אותם, כשהוא יוצא אתם לטיול, וכשהוא מסב איתם לארוחה. ה'דרך אגב' שלו, הוא מי שיהפוך אותם ליהודים אוהבי ה' יראי אלוקים.

עם תחילת השנה החדשה עובר כל אחד מאתנו לפני קונו, ומבקש 'תקציב' לצורך המשימות המוטלות עליו בשנה הקרובה. תן בריאות, תן פרנסה, תן נחת. רק כך נוכל להשלים את משימתנו ו"לתקן עולם במלכות ש־די". הקב"ה מביט בהצעת התקציב של אשתקד, ובוחן עד כמה כדאי להשקיע במקרה הזה. האם כדאי להגדיל את ההשקעה, אולי חלילה לצמצם אותה. מה ה'רווח' שמתקבל מהעסק הזה.

בשעת ההקפות – כך נמסר מדור לדור – כשרואים למעלה את היהודי רוקד עם התורה בכל כוחותיו, מחליטים: אמנם לפי מסגרת התקציב וההיגיון הבריא אולי יש מקום לקצץ ולא לתת לו את כל שהוא ביקש, אבל ראו, ראו את מסירות נפשו לתורה. שנה חדשה מתחילה, והוא ינצל את כל המשאבים. ניתן לו את שביקש, אמנם לא בדין, אבל ב'הקפה', במהלך השנה הוא ישלם...

כשמגיע חודש אלול, עושה היהודי חשבון: תיכף אעמוד ואבקש 'תקציב' לשנה נוספת. האם ההשקעה של בורא העולם בשנה החולפת הוכיחה את עצמה? והוא ממהר לנצל כל רגע לתורה ומצוות ומעשים טובים, לניצול הזמן ולהוכיח כי הוא ראוי להשקעה.

אך כשהימים חולפים וראש השנה ממש כבר מעבר לפינה, ניגש היהודי לבית הכנסת, בשעת ליל, פותח את ה'סליחות' ומבקש בלב שבור: אלוקיי, סלח לי. עשה נא לי 'תספורת', מחול לי על החוב. לך ה' הצדקה, אתה את שלך נתת. ולנו בושת הפנים – לא בטוח שאני את שלי עשיתי. המחשבה הזו מניעה לפעולה, והופכת את הסליחות למשמעותיות ביותר.

יחד, בניגון ובנעימה
// הרב נעם ורשנר ראש הכולל בישיבת ההסדר עכו ומרצה לחינוך

ראשית, אני חייב לשתף ממה שקורה אצלנו בשכונה; שיכון שלוש, עכו. מידי ערב, הסליחות של 12:30 בלילה מלאות בבני־נוער שמגיעים בקביעות. הם באים בשמחה ובהתלהבות, מראש־חודש אלול ועד לערב יום־כיפור, ונשארים בבית הכנסת למעלה משעה למרות שהשעה מאוחרת ביותר.

למען הסר ספק, אבהיר כי מדובר נערים ונערות שחיצונית נראים רחוקים מאוד מחיי קדושה וטהרה; קעקועים, תספורות משונות וכל שאר המרעין־בישין. אבל לא זו בלבד שהם מגיעים, הם ממש מחכים לזה כל השנה. יצא אפילו ששאלו אותי ברחוב מתי כבר מגיע אלול...

כשבאים לפצח את סוד הסליחות הללו, נדמה כי ניתן להצביע על ארבעה מאפיינים שיוצרים יחד שילוב מנצח:

  1. יש אווירת יחד מאוד חזקה – לא כל אחד עומד דומם במקומו, ומידי פעם החזן ממלמל משהו, אלא כולם יחד אומרים, שרים, צועקים, מבקשים, ממליכים.
  2. המילים מובנות ונוגעות – כל יום יש בדיוק את אותו הטקסט, שכתוב בעברית יחסית פשוטה, עברית שמדברת ישר ללב - על החטא ועל התשובה, דוגרי.
  3. המנגינות – יש מנגינה לחלקים רבים מהסליחות, כל המנגינות קליטות, ולא צריך להיות פייטן מקצועי בשביל להצליח לבצע אותן בהצלחה. והעיקר, הן גם מנגינות מעוררות (ולא מרדימות – פיזית ורוחנית), שמשאירות אותך בעניינים גם בשעה מאוחרת.
  4. נחת - אין לי איך להסביר את זה, אבל אף אחד לא ממהר, כולם יודעים מראש שהם באים לשעה פלוס, כולל קצת דברי חיזוק לפני, ולא מתעצבנים או מתבאסים אם מישהו קצת מאריך או מסלסל.

אולי יש עוד כמה אלמנטים שפספסתי, אבל אין לי ספק שאלו ארבעת המאפיינים המרכזיים. בלי להעליב אף עדה, אם יש סליחות שהנוסח כולל הרבה מילים מאוד לא מובנות (למשל: ביטה עטף רוחו /זינו שונה/ צחנתנו לבן – מקבץ קטן ומייצג מסליחות של יום שישי, נוסח ליטא) בלי מנגינה, בלי אווירת יחד, ועל כולנה עוד נוסף לחץ ואווירה חאפ־לאפ שצריך לסיים את הכול תוך עשרים דקות – זה מתכון שאי־אפשר להצליח בו. זה כמו לרצות להכין עוגה בלי תנור בלי סוכר ובלי קקאו, ואז עוד מתלוננים שלא יצא איכותי כמו שרצינו. או בניסוח אחר - למה לא מתחברים...

המתכון המנצח נמצא למעלה – ואתם מוזמנים לשיכון בשמחה, רק צריך לראות מה אפשר לאמץ ממנו. הנה כמה טיפים קטנים:

  1. העיקר האיכות ולא הכמות – עדיף סליחה אחת בכוונה מסידור שלם במרוצה.
  2. כדאי לעבור ערב לפני, אפילו חמש דקות, על סליחה אחת עם פירוש - להיסגר על המילים.
  3. אם אפשר – למצוא אנשים שמוכנים להשקיע עוד כמה דקות, כדי לומר את הסליחות בנחת ולא בלחץ.
  4. אם כבר משקיעים – כמה ניגונים, בהתחלה או בסוף, בהחלט ישפרו את האווירה.
התבוננות שתרפא את ה'פוסט־טראומה'
// הרב משה רויטמן ראש ישיבת אגלי טל

אל מול ארון הקודש, באחד מבתי הכנסת שבגולה, נעמדו הכהנים משרתי ה', עטופים בטליתות צחורות, מוכנים לברך את עם ישראל באהבה.

ברכת כהנים בחו"ל איננה 'מילתא דשכיחא', ואיננה נוהגת כי אם במוספים של מועדי ה'. אשר לכן, כה נשגב הוא המעמד, כולם מתקבצים אליו ברגש, איש לא נעדר.

משום כך, כה בולטת הייתה צאתו הקבועה של הזקן ניצול־השואה מבית הכנסת, בכל עת שהכהנים נעמדו על הדוכן. הדבר היה לפלא בעיני הרב, עד שבעת מן העיתים פנה אל הזקן ושאלו בעדינות: "בשעה כה עילאית של ברכת הכהנים, ברגעים בהם כל קללה הופכת לברכה וכל דין נמתק לרחמים, מה ראה כבודו לעזוב את ההיכל?".

פני הישיש החווירו, והוא שיתף: נער הייתי במחנה ההשמדה 'ברגן בלזן'. בעמק הבכא ישבנו, דוויים וסחופים, אך ניסינו להתחזק ולקיים רצון ה'. היה זה בליל התקדש חג הפסח, כאשר רב אחד ששהה עמנו כינס אותנו לעריכת ליל־הסדר איכשהו, אלא שהדבר נודע לחיות הטרף והוא נלכד בשחיתותם.

את זממם הם העדיפו לבצע ממחרת, בשעת הבוקר, לעיני קהל ועדה. במרכז הוא עמד, מול רובים שלופים, מוכן למסור נפשו על קידוש ה' באהבה. אך הוא התחנן לכמה רגעים של חסד, למשאלה אחרונה, ובנס הם נתנו לו.

"כהן אני", פנה אל כל העם בקול גבורה, "ומשום שיום־טוב היום אבקש להיפרד מכם בברכת כהנים", ואז הרים את קולו בבכי ובירך: "יברכך ה' וישמרך! יאר ה' פניו אליך ויחונך! ישא ה' פניו אליך וישם לך שלום" - - -

משסיים הרים ידיו לשמים, והרשעים רצחוהו נפש. דמו של כהן גדול נשפך ארצה. המחזה המחריד לא ימוש מזיכרוני לנצח, ובכל פעם שאני רואה את הכהנים עולים על הדוכן הוא שב אל מול עיניי, עד כי אינני מסוגל לעמוד ולהתקיים שם אפילו שעה אחת, ואני נמלט על נפשי....

מה שאירע לאותו זקן, מכונה בתורת הנפש 'פוסט־טראומה'. יהיה הדבר מתוק ומבורך ככל שיהיה, אם נלוותה אליו חוויה קשה וטראגית, הרי שבכל עת שישוב המקרה ישובו איתו התחושות הקשות.

ימי הרחמים והסליחות, הינם ימים מבורכים, ימים שבהם אנו זוכים להתרחץ מכל הזוהמה של חטאי השנה, ולשוב אל האב הרחמן שמקבל ומקרב אותנו אליו באהבה. זוהי תקופה שבה נפתחים כל השערים, וי"ג מכילין דרחמי נמשכים אלינו כנהרות אפרסמון. אלא שעד להופעתו של מורנו הבעל־שם־טוב הקדוש בעולם, היו המגידים ומטיפי המוסר מפחידים את העם בדרשות מייסרות, שהשאירו בנו חותם, כביכול אנו עומדים בפני שופט נוקשה, בעל פנים של זעם, חלילה.

אמנם, משהפציע אורה של החסידות, אנו למדים מתוך ספריה ומאמריה, שלמרות שהרחמים האבהיים מתכסים בימים אלה מתחת למעטה של מערכת משפטית, שכלפי חוץ נראית מפחידה ומאיימת, אך אין מטרתה אלא לעורר אותנו מהתרדמה, כדי שנחפוץ לשוב ולהתקרב אל אבינו מלכנו, התקרבות של אהבה. ראיה לכך היא ההזדמנות העצומה שהאב מעניק לנו מראש, לשפוך את נפשנו אליו באמירת הסליחות, בפיוטים המתוקים שכל מילה ומילה שבהם אמורה רק להעצים את תחושת ההתקרבות, ולא להיפך.

ההתבוננות בעומק ההזדמנות, ההבנה שמדובר במתנת חסד עצומה, תביא אותנו לרפא את ה'פוסט־טראומה', ובמקום לברוח כבריחתו של הזקן מברכת הכהנים, נתרפק על הסליחות, כבן המתפייס עם אביו אוהבו. נחוש בכל מילה את הארת פניו של האבא הרוחץ אותנו מכל העוונות, ומקבל אותנו אליו, לקראת התחלה של דף חדש.

אהבת את המאמר? שתפו

עוד מאמרים שיכולים לעניין אותך
אורי צוקר

לא מחמיצים

מהר מהר מהר, אין זמן, זה או עכשיו או לעולם לא. עכשיו! * עוד רגע. מה

למאמר המלא »
חנה סלם

בן חורין

הלוואי ויכולתי להיות 'בן חורין', בן חורין אמיתי חף משעבוד ומיצר. הלוואי והיה לי אומץ להיות

למאמר המלא »
מיכי יוספי

למה לבד?

שלום חברים יקרים, אנחנו כבר בתוך חודש ניסן המבורך. אתם יודעים, כל חודש הוא מלשון חידוש

למאמר המלא »

מצאתם טעות בכתבה?

נשמח שתדווחו לנו וככה נוכל לתקן...

דילוג לתוכן