האוצר שמתחת להר סיני
כבר 3334 שנה אנחנו מציינים את מעמד הר סיני בחג השבועות. ובכל שנה העיסוק המרכזי הוא
כשאני קוראת את השאלה, המילה "אילוץ" נשמעת ממש שלילית על אף שבעיניי היא ממש חיובית. כדי להסביר אחליף את המילה אילוץ במילה בחירה. שמחה מתוך בחירה. וואו. זה כבר נשמע אחרת.
נכון יש רגעי שמחה שנובעים באופן טבעי, למשל כשהצלחנו במשהו שחשוב לנו, כשמישהו אומר לנו מילה טובה, כשאנחנו עושים משהו ממש כיף.
אבל שמחה מתוך בחירה? היא לא תבוא בקלות, היא דורשת מאיתנו מאמץ, כי אנחנו צריכים להתעלות מעל הטבע שלנו שרואה תמונה חלקית, ולהאמין.
שמחה מתוך בחירה נשענת על אמונה, נשענת על ההנחה שהקדוש ברוך הוא יודע הרבה יותר טוב מאיתנו מה צריך להיות ואיך צריך להיות. ולמרות קטנותינו בתור בני אדם כשאנחנו מצליחים בכל זאת לבחור לשמוח גם כשלא הכל בדיוק לפי התכנון. אז אנחנו מרוויחים שמחה חזקה, ולא רק שלא צריך להדחיק בשבילה, להיפך, היא נולדת מתוך הסתכלות בעיניים לתוך המציאות. שמחה מתוך בחירה זה לא רק רגש. אלא דרך חיים והשקפת עולם. אך כדי להשיג אותה היא דורשת שנבחר בה פעם אחר פעם, כל יום מחדש.
לגודל נחיצות השמחה לעבודת השם ולחיים בכלל, ראוי לנסות ולזכות אליה בכל מחיר, אפילו על ידי אילוץ והדחקה. העצבות היא סביבה כל כך מסוכנת שיש לברוח ממנה בכל אמצעי שניתן. גם כאן עלינו להישמר שה"יותר טוב" לא יחליש את הטוב, ושמתוך הרצון הטהור לזכות לשמחה אמיתית ולא מאולצת ניפול חלילה לעצבות.
יותר מכך, המאבק על השמחה הוא מציאות שכולנו נאלצים להתמודד עמה. וכך כותב רבי נתן (לקוטי הלכות, הלכות נפילת אפיים ד'): "כי מחמת שטבע האדם נמשך אחר העצבות מאוד, כי כל אדם מלא ייסורים ויגונות כידוע לכל אחד ואחד, על כן צריכים להכריח את עצמו בכל הכוחות להיות בשמחה".
בהמשך המאמר מלמד רבי נתן כיצד ניתן לבוא לשמחה באמצעים בלתי קונבנציונליים: "ועל כן, מחמת שעכשיו השמחה בגלות היא מלובשת במילי דעלמא, שהם מילי דשטותא, על כן, מי שרוצה לבוא לשמחה, לשמוח בקדושת יהדותו, במה שזכה להיות מזרע ישראל ולא עשני גוי, אי אפשר לבוא לשמחה כי אם על ידי מילי דשטותא דייקא, כי לשם נפלה השמחה מחמת גלות השכינה שהיא שמחתם של ישראל".
מתוקף מדרגתנו אנו נאלצים לשמח את עצמנו בדברי שטות, אך הבשורה המשמחת היא, שמתוך שלא לשמה ניתן לזכות לבוא לשמה. על ידי שאדם משמח את עצמו בענייני העולם, יוכל מוחו להשתחרר ולמצוא את שמחת יהדותו האבודה, ועל ידי שמחת יהדותו יוכל לזכות לבוא לשמחה השלמה – השמחה שאינה תלויה בדבר. שמחה זו אינה לעומתית ואינה תלויה בשום התרחשות חיצונית, אלא מציאות פנימית של דבקות בבורא שתולדתה שמחה נפלאה ותמידית.
אני זוכר את הטירונות בחטיבת גבעתי, לפני מעט יותר מעשרים שנה. הייתי חלק ממחלקה מתוחכמת שלא תמיד זרמה עם ה'מסורת' הצבאית. לדוגמה, בסוף אימון חורף, במסדר לקראת יציאה, החלטנו ללבוש מעילים. המפקדים ראו בכך זלזול ופגיעה במסורת הקרבית. 'איך יכול להיות שקר לחיילים קרביים?' התריסו כנגדנו. מה לעשות שירד גשם ולא רצינו להירטב... במהלך חודשי הטירונות היו עוד כמה סיטואציות מוזרות שיצרו מתח לא פשוט בינינו לבין צוות המפקדים. אני זוכר שבאחת השבתות האווירה היתה די קשה, ובסעודת ליל שבת לא הרגשנו שנכון לנו לשיר את שירי הפלוגה בתמהיל של שירי שבת מסורתיים. המ"פ שראה בכך התרסה נגדו נעמד ואמר בקול ברור: 'חיילים, תפתחו שעונים. יש לכם חמש דקות לשיר. בפקודה. בפלוגה שלנו יהיה שמח'. אני זוכר היטב את המבוכה שחשתי בשבילו. אפשר לצוות על שירים, אי אפשר לצוות סתם כך על שמחה. אלא אם מאן דהו סבור ששמחה היא שימוש משותף במיתרי הקול השונים, בתזמון אחיד ובקצב מאורגן....
האם באמת אי אפשר לצוות על השמחה? הגמרא מלמדת אותנו שבחודש אדר עלינו להרבות בשמחה, הכיצד?
אפשר לחלק בצורה ברורה את רשימת הדברים ש'עושים לנו טוב' לשניים. דברים חיצוניים כדוגמת אוכל, שינה, סרט, כסף ורכבת הרים, לעומת דברים פנימיים כדוגמת סליחה שנאמרה, שיחה עמוקה או מחמאה נכונה. הדברים החיצוניים גורמים להנאה. הדברים הפנימיים – לשמחה. נראה אפוא שציווי על שמחה הוא הזמנה עדינה למפגשים פנימיים יותר, עם עצמי, עם סובבי ועם הקב"ה. מפגשים שמגיעים מבפנים, ולא בהכרח מצטלמים מבחוץ.
זהו כוחו הייחודי של חג הפורים. מפגש עם מימד פנימי יותר. מפגש עם 'מקום אחר'. וזוהי לכן גם ההכנה הנכונה לקראתו, שמחת הצלילה פנימה. לכן באלו הימים על האדם להשתדל להתבונן בעצמו, להתגבר על חסמים מוכרים, ולמצוא זמן איכותי לדיבור נכון ולמפגש עם אנשים קרובים ועם הקב"ה.
אם נחזור למפקד הטירונים, נוכל להמליץ לו להבא שאם הוא באמת רוצה שהחיילים שלו יהיו שמחים, במקום שיצווה עליהם לשיר בחוזקה, כדאי שיסלול עבורם שבילים באמצעותם הם יצליחו לצלול פנימה לתוככי אישיותם. משם הם ידלו אוצרות של ממש, בשמחה גדולה.
חודש טוב!
השאלה המדויקת מראה לנו עד כמה לשמוח זה לא פשוט - אנחנו רוצים שזה יהיה עמוק, אמיתי וכנה, ולא מדחיק או מסתיר את כל מה שיש חוץ מהשמחה בתוך הלב שלנו. וזה לא קל, ודורש בירור עמוק בשביל מה אנחנו צריכים שמחה, ואיך אנחנו בכלל מגיעים אליה בכנות ובשלמות הלב ולא בחתיכות...
רבי נחמן מביא לנו דרך - "אדרבא, ישמח ויחיה את עצמו במעט הטוב שמוצא בעצמו". קודם כל התנועה הפנימית של השמחה מגיעה מהתנגדות - "אדרבא", זה לא הטבעי שלנו להיות שמחים ולהחיות את עצמנו.
לצערנו, הטבעי שלנו הוא לא לשמוח בעצמנו ובמי שאנחנו, ולא להחיות את עצמנו - אלא להרוג את עצמנו מבפנים עם מילים שפוגעות בנו. "אני לא מספיק...", "אין לי מקום", "אני לא מי שאני יכול להיות", "אני רק...", וזה יוצר בנפש תנועה הפוכה משמחה ומחיים. זה לראות את הרע, לשים עליו את הפוקוס ולתת לו להרוס את מי שאנחנו באמת.
השמחה מגיעה מבפנים, מהעמוק עמוק של האדם עם עצמו, מתוך תנועה פנימית שמטרתה להרגיש חיים בתוכי. חיים מלאים, לא מודחקים ולא מחוקים וקטועים, אלא חיים של שמחה מתוך מה שאני מוצא בעצמי.
למרות הקולות המחלישים, למרות שאתה לא שלם עדיין - תחיה את עצמך! תשמח את עצמך - במעט טוב שאתה כן מוצא בעצמך. שם נמצאת השמחה והחיות - בלראות את הטוב שלי.
הרע הוא הברור מאליו, הכאב הוא הברור מאליו. לא בחרנו את הניסיונות ולא בחרנו את היצר הרע שלנו - בחרנו להתאמץ להיות טובים, וכל מעט טוב שאנחנו מוצאים בעצמנו הוא שמחה עצומה לנו ולהשם יתברך, והוא זה שמביא שמחה פנימית ועמוקה במי אנחנו באמת - בלי להתעלם או להדחיק, אלא פשוט לעשות שם סדר אמיתי ועמוק בתוך הלב, מי אני באמת.
כל לילה לפני השנה, קח את עשר אצבעותיך וספור את המעט טוב שעשית היום, את המקומות שבחרת להיות אתה באמת. שבחרת לבחור, שבחרת להיות. זה מביא שמחה עצומה, אהבה עצמית ובטחון עצמי שהעוצמות שלהם עולות בכפולות.
כבר 3334 שנה אנחנו מציינים את מעמד הר סיני בחג השבועות. ובכל שנה העיסוק המרכזי הוא
כשאמא חזרה מהעבודה היא מצאה את נטע יושבת מול צלחת עם שניצל וקוסקוס אבל רק מזיזה
כשפגשתי את אודיה שרעבי מיד בנימין, מאמנת אישית, לא יכולתי שלא להיזכר בדברים שרבי נחמן מברסלב
מאז שדוד סיפר לי על החברה החדשה, ובא רשמית לבקש רשות לעשות נזם, משהו בי נשבר.