איך לשמוח בשמחת תורה תשפ"ה?
שמחת הנצחון בשמחת תורה
// הרב יצחק גינזבורג

בשמחת תורה השנה יש לשמוח ביותר - בשמחת החג, "וְהָיִיתָ אַךְ שָׂמֵחַ", בשמחת התורה, "שישו ושמחו בשמחת תורה", ובשמחת הנצחון והנקמה באויב, "דידן נצח" בעזרת ה'.

האויב רוצה לדכא ולשבור אותנו, בעיקר מבחינה רוחנית, לזרוע בנו יאוש פחד ועצב, ובכך הוא מקווה להחליש אותנו בכלל, כחלק ממגמתו הזדונית "אָמְרוּ לְכוּ וְנַכְחִידֵם מִגּוֹי וְלֹא יִזָּכֵר שֵׁם יִשְׂרָאֵל עוֹד". בשמחת תורה שעבר, בחרו אויבי ישראל ביום הקדוש לנו כדי לפגוע בנו, לפי הכוונה הפנימית של הסטרא־אחרא להחליש את עם ישראל ולפגוע בחשק ובשמחה שלנו להמשיך בדרך התורה והמצוה. אסור לנו לתת לאויב סיפוק ונצחון מדומה! אדרבה, עלינו להתחזק בשמחה אמתית בה' "אשר בחר בנו מכל העמים ונתן לנו את תורתו".

הרנינו גוים עמו

"המעשה הוא העיקר". כשם שבשמחת תורה שעבר באה התגובה הטבעית (ספונטנית) הנכונה להתעורר ולהגיב פיזית כמה שיותר מהר, להחלץ חושים להצלת ישראל ולהכות באויב, ולא לבכות בלבד על האבדות הקשות – כך היום צריך להמשיך ו'לגמור חשבון' עם האויב עד להשמדתו בפועל, ועד לסיפוח כל שטחי ארץ ישראל הנכבשים לפנינו בע"ה (ביהודה ובשומרון, בחבל עזה ובלבנון).

בשמחת תורה נרקוד ונשמח עם ספר התורה בו כתוב "הַרְנִינוּ גוֹיִם עַמּוֹ כִּי דַם עֲבָדָיו יִקּוֹם וְנָקָם יָשִׁיב לְצָרָיו וְכִפֶּר אַדְמָתוֹ עַמּוֹ" (פסוק שראוי לשיר בהקפות), כאשר ה' נותן לנו לעשות את הנקמה, "כי ישראל יעשו נקמה בגוים, והם [ישראל] יכפרו על ארץ ישראל בעבור הדם ששופך בה" (פירוש ראב"ע). "אֵ־ל נְקָמוֹת ה' אֵ־ל נְקָמוֹת הוֹפִיעַ", "גדולה נקמה במקומה". זוהי תפיסת הבטחון הנכונה: ביסוס וחיזוק מערכת הבטחון בארץ על ידי השמדת האויב, "אֶרְדְּפָה אֹיְבַי וָאַשְׁמִידֵם וְלֹא אָשׁוּב עַד כַּלּוֹתָם" (והרתעת הנותרים מלפגוע בנו). על שפך דם ישראל רק הנקמה היא הנחמה, ואין שמחה כשמחת הנצחון והנקמה המוצדקת, "יִשְׂמַח צַדִּיק כִּי חָזָה נָקָם פְּעָמָיו יִרְחַץ בְּדַם הָרָשָׁע".

שמחת התורה מצטרפת לשמחה של מצוה במלחמת המצוה שאנו נמצאים בעיצומה, בכל מצוה יש שמחה של מצוה, עד אין סוף ממש, "רְחָבָה מִצְוָתְךָ מְאֹד", ועל ידי השמחה מתקרבת ביאת המשיח (אותיות ישמח) במהרה בימינו.

תשובה ציבורית בשמחה

"זמן שמחתנו" ושמחת תורה הוא הזמן לעשות תשובה משמחה רבה ועצומה, כאשר יש להדגיש במיוחד את 'התשובה הציבורית' – 'תיקון המדינה' והמציאות הציבורית של עם ישראל בארצנו הקדושה. "אין יסורים בלא עוון", וכאשר באה עלינו הצרה הגדולה הזו (בשמחת תורה שעבר) עלינו לעשות חשבון נפש ולחפש את העוון שעלינו לתקן. לענייננו, העוון הוא עיוות הדרך בתפיסה הכללית של הציבור, הבא לידי ביטוי ב'מוסכמות' של החברה, בתקשורת, במערכת המשפט, בהנהגת המדינה וכו' – ובכל זה צריך להיות התיקון של התשובה הציבורית.

וכל זה, בשמחת התורה, מתוך אמונה ובטחון בכוחות הרוחניים הטמונים בכל יהודי, ובמיוחד בכלל ישראל, לתקן את הכל, ודווקא בתנועה נפשית של שמחה רבה ועצומה ביותר. "אין שמחה כהתרת הספקות" – אין לנו, כציבור, יותר ספקות לגבי האמת: "משה אמת ותורתו אמת" כאשר תורתו־תורתנו מבוססת על שלש השלמויות - שלמות העם, שלמות התורה ושלמות הארץ, בוודאות וללא כל צל של ספק.

בברכת שנה טובה ומתוקה לכל ישראל, הרמת קרן ישראל וקידוש השם על ידי שנאיר לכל העולם את האור כי טוב של תורתנו הקדושה ובזה ננצח יחד, עד לקיום היעוד "וְאֶת רוּחַ הַטֻּמְאָה אַעֲבִיר מִן הָאָרֶץ" לגמרי ולנצח, בביאת משיח צדקנו ובגאולה האמיתית והשלמה – גאולה שאין אחריה גלות, בה נשיר לה' "שִׁיר חָדָשׁ" תוך כדי ריקודי שמחת תורה – במהרה בימינו אמן.

שמחת ההתעוררות
// הרב שמואל אליהו

כולנו מכירים את הסיפור על חזקיהו מלך יהודה שאיבד את הזכות להיות משיח בגלל שהוא לא הודה לה' על הצלת ירושלים מסנחריב מלך אשור. היו לחזקיה סיבות טובות לא לערוך שמחה לאומית. בשנה ההיא סנחריב כבש ערים רבות ביהודה, החריב אותן והגלה או הרג רבים מהתושבים שלהם. באותן שנים סנחריב גם מגלה את עשרת השבטים שהיו בממלכת ישראל.

לעומתו כשלונו של חזקיה בולטת הצלחתו של רבי עקיבא. שכאשר הוא רואה ביחד עם רבותיו את השועלים יוצאים מקודש הקדשים, הם בוכים והוא בוחר לצחוק. הוא מסביר להם כי הוא שמח בגלל העתיד הטוב. רבותיו מסכימים איתו וכך עם ישראל בוחר להסתכל על העתיד הטוב ולא לשקוע בייאוש ובעצבות. כנראה שבלי התכונה הזו לא היינו מצליחים לשרוד את אלפיים שנות הגלות.

בכל חיי עם ישראל היו סיבות לשמוח והיו סיבות להצטער, והצרות שעברנו בגלות הן לא פחות ממה שעברנו שנה שעברה בשמחת תורה. אונס, פרעות, שריפות על המוקד. השפלות. גזלת רכוש, גירוש, עיוות דין. שפיכות דמים על בסיס קבוע. ומעולם עם ישראל לא ביטל שום חג ושום שמחה. ההלכה אומרת שכשיש פגישה בין חג לאבלות, האבלות נדחית והחג גובר. גם תשעה באב נדחה מפני שמחת השבת. השמחות דוחות את כל האבלויות. זו החלטה עקרונית.

 

כי נפלתי קמתי

שמחת תורה של שנת תשפ"ד היה יום קשה במיוחד. קשה לכולנו להאמין שדברים כאלה יכולים להתרחש במדינת ישראל בתקופתנו. ככל שנקפו השעות והימים התברר שהאסון יותר גדול ממה שחשבנו בתחילה. אבל כגודל השבר של היום הראשון, כך גודל התקומה שבאה בעקבותיה. כששמענו על היחידים שמסרו את נפשם להציל את הישובים בעוטף עזה, וכששמענו כי אחרי כמה שעות הצליחו הבנים שלנו לגרש את כל הפורעים מתחומי המדינה, הבנו שיש לנו עם יותר בריא ממה שסיפרו לנו.

ככל שעברו הימים התברר שהעוצמות של הלוחמים גדולות מאוד. הן משנות לא רק את פני המערכה, הן משנות גם את פני החברה הישראלית. העם בחר למאוס במחלוקת ושנאת חינם (חוץ מקומץ הזויים) ולבחור באחריות ובאחדות, במיוחד בשדה הקרב.

הבחירה שלנו הרסה את החגיגות של שונאינו. השמחה ששמחו אויבינו התחלפה להם בבכי ונהי גדול. הבתים שלהם הרוסים. הכבישים מפורקים. המחבלים הרוגים. ועליהם נאמר "אַל תִּשְׂמְחִי אֹיַבְתִּי לִי כִּי נָפַלְתִּי – קָמְתִּי. כִּי אֵשֵׁב בַּחשֶׁךְ – ה' אוֹר לִי". אל תשמחו לנפילתנו. קמנו ועכשיו אתם תברחו בלי הפסקה.

כך מספרים הלוחמים בכל מקום. אנחנו מתקדמים והם בורחים. בכל מקום שאנחנו נכנסים, הם לא מעיזים להילחם פנים אל פנים מולנו. כל המלחמה שלהם היא מלחמה פחדנית של מארבים ובריחה. הבריחה של היום מצטרפת לבריחה שהייתה במלחמת העצמאות. יותר מחצי מיליון ערבים ברחו מארץ ישראל בחודש ניסן תש"ח. גם במלחמת ששת הימים נסו הערבים מחצי האי סיני והשאירו את הנעליים אחריהם. כך היום וכך יהיה גם בעתיד.

גם ביו"ש הערבים בורחים ממקומות שבהם הם הקימו מאחזים בגיבוי אירופאי. גם בבנימין גם בהר חברון. מתקיים בהם "אֶת אֵימָתִי אֲשַׁלַּח לְפָנֶיךָ וְהַמֹּתִי אֶת כָּל הָעָם אֲשֶׁר תָּבֹא בָּהֶם וְנָתַתִּי אֶת כָּל אֹיְבֶיךָ אֵלֶיךָ עֹרֶף". מתקיימות כל ההבטחות של ה' על הבריחה הצפויה של אויבינו ושונאינו.

 

אשרינו

בשנה האחרונה אנחנו מתעוררים מדמיון מסוכן שהיה יכול להחריב אותנו. חזרנו להיות ביחד. חזרנו להיות עם מתנדב והשארנו את הפלגנים בשוליים. אשרי העם שככה לו, אשרי העם שה' אלוקיו. בשמחת תורה הקרב ובא נודה לה' יתברך על העם המופלא הזה. על ההתגייסות, על האחדות, על העוצמה, על הניצחונות ועל היוזמה. ועל הכל ה' אלוקינו אנחנו מודים לך ומהללים את שמך, יתברך שמך בפי כל חי תמיד לעולם ועד.

נשק השמחה
// הרב מנחם ברוד

לפני כמאתיים ועשר שנים, כאשר צבאו של נפוליון פלש לרוסיה, סבר רבי שניאור זלמן מלאדי, בעל התניא, כי יש להתפלל לניצחונו של הצאר הרוסי. הוא חשש מאוד מניצחון הצרפתים, ואף פעל בדרכים שונות לסייע במאמץ המלחמתי. בין השאר ביקש מחסידיו המתגוררים באזורים שאליהם כבר נכנס הצבא הצרפתי, ללמוד את המארש שבו צועד צבאו של נפוליון ולשיר אותו באוזניו. לאחר שהקשיב למארש הגיב: "זה ניגון של ניצחון". הוא נכנס לדבקות למשך זמן ולאחר מכן אמר: "אבל בכל זאת הם יובסו".

מכיוון שהרבי הגדיר מארש זה 'ניגון של ניצחון', אימצו אותו חסידי חב"ד, ושרים אותו – לא פחות ולא יותר – בסיום תפילת נעילה, לפני תקיעת השופר. המארש הזה מבטא את אמונתנו וביטחוננו כי זכינו בדין ונחתמנו לשנה טובה ומתוקה.

הסיפור הזה משקף את כוחה של השמחה להשיג ניצחון והצלחה. לכאורה, שעתה של השמחה היא אחרי הניצחון בקרב ולא לפני המלחמה. אלא שכאשר יוצאים לקרב מתוך שירה ושמחה ומתוך ביטחון בניצחון – זה עצמו מסייע להשגתו.

 

סיבה, לא תוצאה

אחד מחסידיו של בעל 'אהבת ישראל' מוויז'ניץ התלונן באוזניו על מצבו הכלכלי הקשה, שאין לו פרנסה כדרוש. אמר לו הצדיק: "השתדל להיות שמח, והשמחה תביא לך את הברכה לפרנסה בשפע". תמה החסיד: "איך אוכל לשמוח כשאין לי פרנסה?". נענה הצדיק ואמר: "נו, מה לא עושים בשביל פרנסה!"...

אנחנו קוראים את הסיפור הזה ומחייכים, אבל הצדיק לא התכוון להתבדח כלל וכלל. הוא ביטא אמת גדולה – השמחה איננה תוצאה של מציאות חיובית ומשמחת, אלא להפך, היא יוצרת את המציאות הזאת. כשאדם שמח, הוא מושך אליו את הטוב, ואילו עצבות ודכדוך הן כמו נבואה שמגשימה את עצמה.

תפיסת השמחה ביהדות ובעיקר בחסידות שונה לגמרי מההתייחסות לשמחה במושגי העולם. די להביט בלשון הרמב"ם (סוף הלכות סוכה ולולב): "השמחה שישמח אדם בעשיית המצוות ובאהבת הא־ל שציווה בהן, עבודה גדולה היא". יש כאן עבודה, ולא סתם עבודה אלא "עבודה גדולה". אם הכול טוב ונעים והשמחה מתפרצת מאליה, אין צורך בעבודה. האדם נדרש לעבוד על השמחה דווקא כשהמציאות אינה מולידה שמחה ספונטנית. זה הזמן שבו הננו נדרשים לעבוד כדי לשמוח למרות הכול.

בזוהר כתוב שמלמעלה מתנהגים עם האדם כפי שהוא מתנהג למטה. אם הוא שמח ופניו נוהרות – מאירים לו פנים מלמעלה. ולהפך, חלילה, עצבות ומרה שחורה מקלקלות את צינורות השפע מלמעלה. לכן עלינו להתאמץ להיות שרויים בשמחה ולא לשקוע בדכדוך.

 

אין סתירה

אם הדברים אמורים בכל יום ויום, קל וחומר בימים שבהם התורה מצווה עלינו לשמוח, ובמיוחד בחג שבו השמחה מגיעה לשיאה – שמחת תורה. עלינו להתחבר לשמחה ולא להניח למחשבות מדכאות לפגוע בה.

לכול זמן ועת לכל חפץ. יש זמנים של זיכרון והתחברות לכאב וליגון, והוא אכן כבד ועמוק, ובמיוחד כשהוא טרי כל כך והתחולל לפני שנה אחת בלבד. הכאב צורב, כשבנינו ובנותינו עדיין שבויים בידי מפלצות הרוע ברצועת עזה, והם ובני משפחותיהם עוברים ייסורי תופת יום־יום. אבל בשמחת תורה עלינו להינתק מהמחשבות הכואבות ולהתמסר בכל ליבנו לשמחה.

הריקודים בשמחת תורה אינם התעלמות מהמציאות הכואבת. להפך, הם הכוח שבאמצעותו אנחנו מתגברים, נלחמים ומנצחים. כשם שאיש אינו תמה איך אפשר להתפלל ולהתחנן בימים הנוראים, בשעה שיש חטופים, נופלים, פצועים וקדושים שנטבחו – כך אין סתירה בין כל אלה לבין השמחה בשמחת תורה. בחסידות נאמר שמה שמשיגים בימים הנוראים על ידי תפילות ודמעות, משיגים בשמחת תורה על ידי השמחה. הריקודים עם ספרי התורה הם השאיבה ממעיינות השפע העליונים, כדי שאכן נזכה לחוות בפועל את שמחת השחרור של החטופים, ריפוי פצעי האומה והגאולה האמיתית והשלמה.

אהבת את המאמר? שתפו

עוד מאמרים שיכולים לעניין אותך
אורי צוקר

חיים שלי!

לא לא לא! אל תזרקו אותו לפח! זה לא סתם סמרטוט! זה ילד! * בדרך כלל

למאמר המלא »

מצאתם טעות בכתבה?

נשמח שתדווחו לנו וככה נוכל לתקן...

דילוג לתוכן