'לגשש באפלה' אינו סתם ביטוי מטפורי, זוהי מציאות. כשאין אור – לא מבחינים במכשולים, וגם לא מזהים יתרונות, ובהעדר דיאגנוזה - תוהים - בוהים באפלה.
ניסן הוא חודש של אור. הקדוש ברוך הוא מרעיף עלינו השפעות מאירות ומעירות; הוא יתברך מקדש אותנו, למשל, באמצעות הקרצופים שלקראת פסח, וזאת לא רק כדי שהבית יהיה מצוחצח, אלא גם שכלי הנפש יהיו זכים.
"קדש ורחץ" אלה מילות הפתיחה של סימני הסדר. מלמעלה עושים לנו "קדש" – מקדשים אותנו, ואילו אנו צריכים לפקוח את הלב והעיניים ולהפנים את הזכות הגדולה שנפלה בחלקנו, וממילא מתקיים ה"ורחץ" – אנו מתרחצים ומתנקים מכל טומאותינו.
וכך זה בבדיקת חמץ:
חז"ל המשילו את היצר הרע לשאור – "מי מעכב? שאור שבעיסה מעכב". החמץ – האגו המנופח ממיט טומאה על עשרת כוחות הנפש. כנגדם אנו מפזרים עשרה פתיתי חמץ, ואז בסיוע הנר – הלא הוא נר הנשמה המקרין אור של קדושה - נקל יותר לבער את הכוחות השליליים שבתוכנו הנובעים מה'אני' החמצי. איך אומרים? "אור (השמש) הוא החיטוי הטוב ביותר".
על רקע אור הקדושה, אחרי ההתבוננות שאנו - במיוחד בחודש ניסן – "בני אור", מואסים אנו בחושך ומתמלאים בגאווה חיובית על השתייכותנו לאור.
אור נר הקדושה מסייע לבדיקת החמץ והיצר הרע, וחושף חדרי בטן - מגלה אפוא גם את המתרחש לטוב ולמוטב שבאישיותנו.
כלומר, ההתבוננות במהות הפנימית של בדיקת חמץ מביאה אותנו לקביעת הדיאגנוזה הרוחנית שלנו - ולמסקנות.
וכך מצאנו אצל רבנו הגדול בעל התניא, שבדיקת החמץ שלו התארכה כל הלילה! למרות שלא היה לו אז אלא רק חדר אחד. כשבודקים גם את הנפש – לא די בשעה קלה בלבד.