מהי צניעות, מהי טבעיות, ואיך יוצרים רצף בריא ביניהן - זו שאלה מורכבת תמיד, ויותר מורכבת בדור שלנו.
צניעות מבטאת אפשרות לא לחשוף כלפי חוץ ערכים או היבטים של האישיות, בגלל כבודם ומשמעותם. כאשר במקביל, אותם היבטים או ערכים מתגלים, מתוך בחירה, בתוך מעטפת פנימית. הצנעה וגילוי הן שתי תנועות שמשלימות אחת את השנייה.
השאלה מבטאת בקשה, שההשלמה של שתי התנועות הללו תהיה באופן טבעי. אלא, שמדובר בשתי עמדות הפוכות זו לזו.
כאשר מצניעים, לוקחים כוח, כמו יופיו של הגוף ויכולת המשיכה שיש בו, ולא מגלים אותו. כאשר לא נותנים ביטוי, נוצרת סתירה פנימית ותהייה: האם הכוח הוא שלילי? האם הוא מסוכן? האם הוא חסר ערך?
ההבנה שבגלל חשיבות הדבר מסתירים אותו היא מאוד מורכבת. היא סותרת את ההתנהגות הפשוטה והטבעית. והיא נהיית קשה ככל שהזמן חולף.
האפשרות לגילוי מתקנת את הקושי הזה ומאזנת אותו, אלא, שביחס לכוחו של הגוף, ישנו פער גדול בין התעוררות הגוף והמודעות ליופיו, לבין יכולת השימוש הנכון בכוח זה בחיי הנישואין. בפשטות, מגיל ההתבגרות עד גיל הנישואין עוברות שנים ארוכות, בהן יש כוח מאוד עוצמתי שאין לו נתיב נכון ושלם לביטוי. זה גורם בהכרח לכיווץ פנימי, לתסכול, ולקושי בעמידה באתגר.
כל זה נכון במצב נורמלי. כיום, בתרבות שמעריכה בעיקר חיצוניות וגילוי, ומדגישה את כוחות הגוף ותאוותיו, קשה להניח שיש פתרון קל וטבעי למצוקה זו. ללחוץ על "כפתור" ובאופן טבעי לגמרי להיפתח לגילוי מלא של כוחות הגוף, לאחר שנים של הסתרה, נראה קשה ליישום.
ככל שנבין שאיסורי התורה, וכן חיוביה, הם המתאימים והטבעיים ביותר לנשמה שלנו, ולא המציאות התרבותית אליה אנחנו חשופים, כך יקל עלינו. ככל שהפער בין כיסוי לגילוי יקטן מבחינה תודעתית ומבחינת אורך הזמן, ככל שכוחות הגוף יקבלו מקום של כבוד עצמי בתוך גדרי ההלכה, כך המעבר עשוי להיות טבעי יותר.
על פי תפיסת לימוד החשיבה ההכרתית, כל חינוך שהוא, ובוודאי חינוך לצניעות, בא מתוך טיפוח הטוב ולא מתוך דחיית מה שאינו עובד טוב. במערכת האישית של כל אחת ישנו טוב שקיים מלכתחילה, אולם לעתים חינוך מתוך דחייה, התערבות יתר וחרדה – יוצר מאבקים, ואז הטוב לא יכול לעלות ולצמוח. צניעות שייכת לטוב הטבעי שנמצא בכל אחת, זוהי תכונה טבעית ממש. כשרוצים לטפח אותה, מתוך בריאות וראיית הטוב שבצניעות, זהו חינוך שיוצר אצל הבת קשר טוב עם הצניעות שלה ועם הטבעיות של הנשיות שלה. זוהי הדרך, זהו הכיוון. לחזק כל הזמן עוד ועוד את הטוב שקיים בצניעות, בפנימיות. כשבת רואה שאימא שלה מחוברת לעצמה בצניעות, זהו מודל שמחזק את הטוב שבצניעות, וממילא יש פחות התנגדות ומאבקים בחינוך בנושא הזה.
ואם צניעות היא טבעית, הרי מי שחווה חוסר צניעות פירוש הדבר שמשהו בתוך המערכת הטבעית זז קצת. כשמישהי חווה חוסר מקום להיות כפי שהיא, ונדחפת להיות אחרת, היא עלולה לרצות לקבל הכרה, התפעלות ותשומת לב מבחוץ. ובהקשר החיובי, ככל שלמישהי יש יותר הכרה למה שיש בה, יותר מקום פנימי, יותר שקט עם מי שהיא, היא תהיה צנועה יותר מפני שהיא מחוברת למה שקיים בתוכה כטוב. חוסר הצניעות הוא הפרזה בלקיחת מקום ותשומת לב. חשיפת יתר מעידה על כך שהפְּנים רעוע. לכן, תפיסת החינוך היא ליצור אצל כל אחת יציבות פנימית, כך שלא תצטרך לחפש את עצמה בחוץ. וגם אם כרגע לא ניכרת צניעות חיצונית, בעקבות אופנות ותכתיבים חיצוניים, בכל זאת אנו פועלים באופן של מציאת היֵש, ולא שוכחים את הנקודה הפנימית שבה הבת כן נוהגת בצניעות, ומטפחים ומייקרים אותה.
ודאי שיש מקום לתת תשומת לב וקרדיט לנראוּת של הבת, בצורה נכונה, לא לסתור את זה לגמרי. ואגב, זהו לא רק תפקיד של האימהות, גם לאבות ישנו תפקיד לתת מידה מסוימת של נשיאת חן. כך הבת לומדת שיש מקום לפְּנים ולחוץ שלה, כל אחד במקום שלו ובמידה שלו, מתוך צניעות טבעית והכרת הטוב למי שהיא, על כל חלקיה.
ראינו כבר כל כך הרבה פעמים איך החינוך לצניעות חולל עיוותים בטבעיות יחסה של האישה לגופה, ביחסים בין המינים, בתפיסת העצמי הנשי וערכו. ציר קוטבי נפרס מ'נשות השאלים' ועד לרחוב המשתולל. וביניהם, חיפוש. חיפוש עד בכי.
מימיי באולפנה אני בוהה בנושא. רואה בצער את אותן בנות שהחינוך לצניעות הגיע אליהן דרך הערה, ושוב הערה - על הפתח, השרוול, האורך והרוחב - איך בהתחלה היתה מבוכה, אחריה עלבון ובסוף כעס חזק, זעם. איך הן הלכו והתרחקו. בהתחלה מכנסיים, אחר כך עם החבר ובסוף גם השבת.
וכשאני רואה את זה מתחשק לי לצעוק.
פעם שאלתי ראש אולפנה יקר אם הוא ראה לאורך שנותיו כמחנך, בנות שהערות על צניעות היטיבו איתן. הוא אמר לי בכנות שלא. שאלתי: אז למה אתם ממשיכים? והשיב: כי אין לנו דרך אחרת.
כשאין דרך לא ממשיכים. עוצרים. נותנים רגע לתוהו ובוהו להתחולל. משחררים שליטה. כמה פעמים נראה היה לי שהחינוך לצניעות הוא ניסיונות שליטה בכוחות החיים הגועשים. מבטים מתרוצצים סביב לבושן של בנות, חגים בחוסר מנוחה. מאתרים. מעירים. לפעמים מעיפים. ואז מה? לאן תלכנה הבנות? גם אם תיישרנה קו עם דרישות המקום כדי לא לאבדו, לאן תלכנה במחוזותיהן הפנימיים? רוב הבנות שהכרתי שרדו ארבע שנים באולפנה, ואחר כך, כשהאיום הוסר, השילו שכבה אחר שכבה.
ואם יותר לי, אולי בצדק.
אולי חסד עושות עמנו הבנות שלא מהנהנות. שמשהו מפריע להן, שמורדות. אולי הן אומרות לנו: מדובר בעצם החיים. הלא הנושא הזה כרוך ומלופף בדימוי העצמי, בצורך לביטוי, ברצון להיות נאהבת, להינשא, להביא חיים חדשים לעולם. בינגו.
אולי במקום לעסוק במיגור התופעה (שלעניות דעתי זרועה בה המון חרדה של המחנכים), נעסוק בשיח. במקום בושה לזרוע כנות ופתיחות. במקום פגיעה בדימוי העצמי לנסח אמון בנשמות, בטובן, בפנימיות הטהורה. במקום הערות - מחמאות. במקום לייצר תחושת אשמה וכעס, לאפשר שחרור קיטור דרך דיבור; על התרבות, על ההלכה, על משאלות הלב.
במקום שצניעות תהיה שם נרדף לחלחלה־טראומה־איכס, בואו נדבר כמה יפה הקשר הזוגי, כמה מקומה של האישה הוא פנימי, ואיזה עוצמות אדירות וכוחות פנימיים ממתינים להתממש.
אולי אם נשחרר לגמרי את הפחד ממה יהיה ולאן נגיע ואיתו את השליטה (לצערי פעמים רבות ראשי אולפנות הם גברים, ואז ההערות מתקבלות לא רחוק מחוויות של הטרדה או פגיעה. בטח שבערך הצניעות הן פוגעות), נהיה פנויים לחלוטין לשיח הפנימי.
הצניעות תבוא ממילא.
כבר 3334 שנה אנחנו מציינים את מעמד הר סיני בחג השבועות. ובכל שנה העיסוק המרכזי הוא
אמירת ״כל נדרי״ בבית הכנסת בעיירה לובביץ' הסתיימה. הקהל, שעטוף בטליתות ולבוש לבן, משתתק וממתין. והחזן,
אָנָּא ה' אֱ־לֹהֵינוּ וֵא־לֹהֵי אֲבוֹתֵינוּ, תָּבוֹא לְפָנֶיךָ תְּפִלָּתֵנוּ וְאַל תִּתְעַלַּם מִתְּחִנָּתֵנוּ, שֶׁאֵין אֲנַחְנוּ עַזֵּי פָּנִים וּקְשֵׁי
"ונתנה תוקף קדושת היום, כי הוא נורא ואיום, ובו תינשא מלכותך"… מלך מלכי המלכים יושב על
היום נעשה משהו קצת אחר. משאירים את השכל בצד, עובדים רק עם תחושות. * משחק האסוציאציות: