כולנו מכירים את דברי חז"ל – "דרך ארץ קדמה לתורה". כלומר הקומה התורנית חייבת לבוא על גבי קומה של בריאות טבעית־אנושית. הבריאות הזו מתבטאת באיזון במידות הנפש, בתקשורת חברתית תקינה ובהתנהלות מוסרית מקובלת. המצב השלם של עבודת ה' הוא "סולם מוצב ארצה וראשו מגיע השמימה", היינו עולם רוחני עשיר שלא רק שאינו סותר את ההתנהלות האנושית־הטבעית אלא משלים אותה.
יחד עם זאת, בשלב הראשון של עבודת ה', כאשר אדם מנסה לרומם את חייו לעולם רוחני, ישנם מחירים בלתי נמנעים שעליו לשלם. המחירים מתבטאים בדחיית סיפוקים גופניים ונפשיים; בפתיחות מחשבתית לרעיונות עליונים שאינם מתיישבים תמיד עם תובנות חייו הנוכחיות; ולא פעם גם עם עולם מוסרי שנדמה לו כסותר את המוסריות המקובלת בתרבות העכשווית.
השלב הזה מכונה אצל חכמים בצמד המילים הקסום - 'מסירות נפש'; פשוטו כמשמעו. מסירות נפש איננה רק בצד הגופני אלא לא פחות - ואולי יותר - בצד הנפשי. לא ניתן לדלג על השלב הזה! אדרבה, תחושת שאננות שהתורה מסתדרת לי בדיוק עם 'מה שחשבתי קודם' ו'איך שהתנהגתי קודם' – היא נתון מעורר חשד שהאדם לא באמת קולט את הגודל האלוקי שעומד מולו.
ברוח אלול, נוסיף כי הרב קוק (אורות התשובה ט, י) מכנה את השלב הזה בשם 'הזרמה אלקטרית חזקה' (המקבילה של המאה התשע־עשרה לטיפול כימותרפי). היינו בכדי לחסל תאים שליליים בגוף יש הכרח בזעזוע שמחליש את כלל המערכת הגופנית. על מנת להיפתח לעולם עליון בריא יותר אנו מטלטלים את הקומה הטבעית. הענווה, הפתיחות ('התבטלות'), ומסירות הנפש הם אבן־יסוד בעבודת ה'.
זוהי הסיבה שאנו מוצאים לעתים אנשים בעלי שאיפות רוחניות שמתקשים בהתנהלות חברתית ואנושית פשוטה (נתון שכמובן מובלט בידי חסרי השאיפות הרוחניות שבזכות כך יכולים להרגיש טוב עם עצמם...). בין כה וכה, לא צריך להיבהל מן השלב הזה. זהו 'מום עובר'. ככל שעוברות השנים, האדם - שעבד נכון ובהדרכה מתאימה - שב אט אט לחיים טבעיים ונורמאליים, רק שכעת, בסוף התהליך, הוא פועל מתוך עמדה שבה הוא שולט על הצד האנושי־טבעי ולא להיפך. "הזורעים בדמעה ברינה יקצורו" (תהילים קכו); הדמעות הן הכרחיות – ואז מגיעה גם הרינה.