האמת היא שבעולמו של הבורא השאלה אינה קיימת מלכתחילה. אין הקדוש ברוך הוא יודע מה אבחר, אלא מה בחרתי, שכן העתיד פרוש לפניו כאילו היה עבר. הבעיה מתחילה רק כשנוצר מפגש בין ידיעה זו של הבורא עם העולם שלנו, שבו יש חלוקה ברורה בין עבר, הווה ועתיד, והעובדה שהעתיד כתוב מראש באיזשהו מקום לכאורה אינה מאפשרת לנו לבחור באופן חופשי.
בחסידות מבואר שידיעתו של הקדוש ברוך הוא אכן 'נשארת' בעולם העליון בלבד, וכלפי המציאות שלנו היא כאילו אינה קיימת. אפילו השכר והעונש אינם נקבעים אלא לפי מה שאירע כבר בפועל. השורה התחתונה היא שבמקום שבו הידיעה והבחירה מתנגשות, הידיעה מסתלקת והבחירה נשארת, ובסופו של דבר המסר עבורנו הוא אחד ויחיד – שום דבר בעליונים ובתחתונים אינו מכתיב לנו כיצד ננהג, והבחירה נמצאת באופן מלא בידינו.
בימינו הערעור על הבחירה מגיע מכיוון אחר. הטענה היא שמה שמכתיב את ההחלטות שלנו הוא האופי שלנו ותכונות נפשנו, המולדות או הנרכשות בחינוך או בהשפעת הסביבה. מאחורי הטענה הזאת עומידת ההנחה שגם בנפש האדם שולטים חוקים, בדיוק כמו בטבע, כך שחוויית הבחירה היא כביכול רק אשליה. מכאן קצרה הדרך לטשטוש ההבחנה בין מעשים טובים לרעים או לתליית כל כישלונותינו בגורמים שאינם תלויים בנו. אין פלא אפוא שאנו מרבים לשמוע אנשים מאשימים בכל הצרות שלהם את הוריהם ומוריהם שהתנהגו כלפיהם באופן זה או אחר, כאשר גם ההורים בתורם נהגו כפי שנהגו בהשפעת הנתונים שלהם, וכך הלאה והלאה, בשרשרת סיבתית שאין לה התחלה ואין לה סוף.
אבל האמת היא שהאדם בחיר הנבראים זכה למה שלא זכו לו אפילו מלאכי מרום – היכולת לבחור באופן חופשי בין טוב לרע. כוח הבחירה נובע מעצמיות הנשמה של האדם שמעל לכל כוחות השכל והרגש, מעל לאופי ולתכונות הנפש. גם הצדיק הגמור וגם הרשע הגמור יכולים להתהפך ברגע אחד מקצה לקצה, ושום כוח גשמי או רוחני לא יכול למנוע מהם בכל רגע ורגע לבחור באופן חופשי את המעשה הבא שלהם. שוב, המסר הוא חד וברור והוא חייב להישמע בקול צלול: שום דבר לא מכתיב לנו, הבחירה היא רק שלנו.