תהליך של סליחה הנו בראש ובראשונה תהליך בינך לבין עצמך. אתה נושא עמך כל אדם שלא סלחת לו. היכולת לסלוח היא יכולת לשחרר את המשא המיותר הזה. אין כאן התכחשות לרגשות הטבעיים שמתעוררים מהפגיעה אך יש כאן הפניית הרגשות הללו למישור שונה.
רבי נחמן מתייחס לתהליך הביזיון המלווה לכל פגיעה כאל יסוד התשובה. הצורך להגיב על הביזיון נובע מצורך לשמר את הדימוי העצמי הדמיוני שיצרנו לעצמנו. הצורך הזה נובע מתוך גאווה ומתוך פחד והוא מקבע דמות שרק מרחיקה אותנו מהמרחבים הפנימיים שלנו. תחושת ההתרסקות המלווה לביזיון היא בעצם פתח לגלות את עצמנו מחדש. הפתח הזה תלוי בהסכמה שלנו לשתוק אל מול הביזיון וממילא בהסכמה שלנו לחוות את ההתפרקות המלווה אליו.
הרצון להגיב על הביזיון משמר את הכבוד העצמי שלנו ברמה החיצונית אך בפועל משאיר אותנו קטנים ומאוימים. במקום להיות עסוקים בפוגע אנחנו יכולים לקחת את הרגשות הקשים המתעוררים בנו ולהפנות אותם לשיח מחודש מול ה' ולגלות שלא רק את עצמנו הקטנו וקיבענו אלא גם אותו. אליבא דרבי נחמן זהו התהליך של התשובה. כאשר אדם מסתכל על הביזיון כהזדמנות לתשובה הרי הדגש מוסר מעל האדם הפוגע וממילא גם קל לנו יותר לשחרר אותו ולדון אותו לכף זכות – הלא גם הוא לכוד בתוך מעגלים של פחד וגאווה לא פחות מאיתנו. הסתכלות כזו יכולה לאפשר לנו מרחב לראות אותו מעבר לפגיעה ולגלות את החלקים הטובים שבו. להסתכלות הזו יש כוח לאפשר גם לו לחזור בתשובה.
אי אפשר לקיים תהליך כזה בצורה חיצונית ושכלתנית. ככל שהפגיעה עמוקה יותר כך היא חייבת לעבור דרך מחוזות כאובים יותר, אך כנראה שהיא גם מסוגלת להוביל לתשובה עמוקה יותר.