"לא יראני האדם וחי". נברא מוגבל, מגושם ונחות אינו יכול להשיג בשום אופן מהות בלתי מוגבלת, מחוייבת המציאות, שאמיתת קיומה הוא מחמת עצמה.
יחד עם זאת, בתוך הבריאה המוגבלת, ניכרת נוכחותו המלאה של הבורא. הכתוב "מבשרי אחזה אלו־ה" נדרש על ידי אדמו"ר הצמח צדק באופן כזה: כשם שמתוך הגוף ניכרת פעולתה של הנפש הרוחנית שמהותה בלתי מושגת, כך מתוך ההסתכלות ב"גוף גדול", בעולם המופלא שלפנינו, ניכרת לעין כל מציאותו של ה"אומן" הגדול שמקיים, מחיה ומנהל אותו.
המחשב המשוכלל בעולם, שאף אדם לא יחשוב לרגע שהוא נוצר מעצמו, אינו יכול להתחרות בחכמה הרבה שישנה בטבע הבריאה, אפילו בחלקיקי החומר הקטנים ביותר שבה.
בלשון החסידות החלוקה היא כזו: את מהות הבורא לא ניתן להשיג, אך מציאותו ניכרת ומוכחת מתוך פעולותיו.
ידיעת המציאות הלזו, הפנמתה ותרגומה לחיים חדורים בהכרת הטוב לבורא והתמסרות מוחלטת למילוי רצונו, יכולים למלא חיים שלמים של אדם.
•
בעומק יותר: המשמעות של ידיעה היא – חיבור בין האדם היודע לדבר הידוע. מכאן, שגם ההתעסקות בהבנת הסיבות להעדר ההשגה במהות הבלתי מוגבלת, מקרבת את האדם למהות זו. כמבואר במורה נבוכים (ח"א פנ"ח), שריבוי שלילות מקרב את האדם לדבר הנשלל.
מספרים על חסיד שיגע שעות רבות בהתעמקות במאמרי החסידות המופשטים העוסקים באחדות ה' וגדולתו. שאלו ידידו ה'מתנגד': "מדוע אתה משקיע בזה מאמץ רב כל כך, הרי בלאו הכי אינך מבין מהי אלוקות?", ענה לו החסיד: "אני מתלמד לא להבין..." הכרה שכלית פנימית במציאות המופשטת לגמרי מהגבלות הנבראים, היא עצמה התקרבות נפלאה לאותה מהות.
•
בעומק יותר: הידיעה וההתקשרות של היהודי עם מציאות הבורא אינה כמו ידיעת דבר חיצוני ממנו הנתפס על ידי הוכחות והסברים שכליים; זו ידיעה והתקשרות הנובעים מעצמיותו של היהודי. אור־אין־סוף מאיר בכל נפש מישראל, ולכן עמוק בתוכו חבויה התקשרות והכרה עצמית במציאות הבורא.
כל מה שנדרש מהאדם הוא להתבונן ולהטות גם את שכלו להכרת הבורא, ללמוד את התורה האלוקית ולקיים את מצוות הקדוש ברוך הוא המעוררות את נשמתו, ובכך לגלות את ידיעת ה' החבויה עמוק בתוכו.
על ידי כך הוא מקיים את תכלית בריאת העולם, שהיא – "בגין דישתמודעון ביה" (זוהר ח"ב מב), שהנבראים ידעו ויכירו את הגדולה האלוקית.