אתחלתא או לא, מה זה משנה?

שאלה: קולמוסים רבים נשתברו וגרונות ניחרו מוויכוחים על פרשנות רוחנית נכונה לפרקי ההיסטוריה של מאה השנים האחרונות. אולי זה לא חשוב?

יסודות האמונה אינם חשובים? אתחלתא או לא מה זה משנה?

// הרב אורי שרקי, מכון מאיר

כשנשאל אחד מרבני הדור האחרון מה דעתו ביחס למונח 'אתחלתא דגאולה' על תקופתנו, ענה: "זה לא עומד במרכז ההכרה שלי". במילים אחרות יש מי שיאמר שמה שמעניין את הקדוש ברוך הוא איננו מעניין אותי.
לא כך לימדנו התנ"ך כולו, המורה לנו את יד ה' בהיסטוריה. אם נאמר שאין לתורה תשובה ביחס לשאלות "פעוטות" כגון מהות ההיסטוריה, כי אם תשובות לשאלת כשרות המאכל שבצלחת, הרי שאנו מבזים את דבר ה'.
השאלה שנתבקשתי לענות עליה מניחה שיסודות האמונה הנם דברים בלתי חשובים, כמו כן מניחה השאלה שהשאלה אם להודות לה' על גאולתו אם לאו איננה מהותית, למרות שבשל כך נפסל חזקיהו מלך יהודה מלהיות המשיח (סנהדרין צד, א).
עיקר חטאו של אדם הראשון לפי חז"ל, שממנו משתלשלים כל האסונות של האנושות עד היום הזה, הוא הכפירה בטובה. לכן, החשמונאים ואסתר עסקו ראשית כל בהכרת הטוב לקדוש ברוך הוא מתוך הבחנת מצבם כמצב של גאולה.
אין דבר מעשי יותר מאשר לדעת מה לחשוב. כשהמחשבה מבולבלת שום עשייה איננה יכולה לעלות יפה.

מפני חטאינו – גלינו מארצנו

// הרב דוד מאיר דרוקמן, רב העיר קרית מוצקין

בתורת החסידות מבוארים בהרחבה ההבדלים בין המושג "יחודא עילאה" (הסתכלות ממקום מאוד פנימי שלא מתחשב במציאות החיצונית, 'מלמעלה למטה') למושג "יחודא תתאה" (הסתכלות ממבט אנושי נורמלי, 'מלמטה למעלה').
מצד "יחודא עילאה", העבריין, למשל, יונק את חיותו מניצוצות מאוד גבוהים, כך מבואר בספרי הסוד, ולפיכך כשבעתיד הוא יעשה תשובה – ייחשפו ויתגלו ניצוצות אלה, ואז, מבחינה מסוימת הוא יהיה יותר גבוה מצדיק.
ברם עתה ועכשיו: בהסתכלות הלכתית של "יחודא תתאה" – עבריין הנהו, והוא פסול לעדות.
כשיולדת יושבת על משבר וצירי לידה אוחזים בה ומצערים אותה, צריך לכאורה לומר כעת "הלל" – שהרי מכאוביה אינם אלא ביטוי ללידה ההולכת ומתרקמת, ול'מזל טוב' שיגיע בעזרת ה' בקרוב. זה אמנם נכון, אבל בהסתכלות מציאותית - במצב הנוכחי, קודם וטרם שילדה, צריך לומר עליה פרקי רחמים, ולא כעת הזמן, לפזז ולפזם פסוקי הודיה.
דוגמה נוספת; מבואר בספרים הקדושים כי בשבעת ימי האבלות, לא עלינו, מאירים אורות מאוד גבוהים; אבל, מי שבמקום להתאבל - ירקוד נוכח אותם אורות גבוהים, אינו אלא "אכזרי", כהגדרת הפוסקים, שכן, ההלכה מתחשבת ב"יחודא תתאה", ונכון לעכשיו זהו מצב של צער ואבל.
והדוגמאות על דרך זה הן רבות.
וכבר היו במהלך ההיסטוריה של עם ישראל כמה "אתחלתות" (כמו בימי שלמה המלך "איש תחת גפנו ואיש תחת תאנתו"), אבל האם זו ה"אתחלתא דגאולה" כפשוטה ופשוט כפשוטו אליה אנו מייחלים?
קריאה נכונה של המפה, אי שיבוש דעות ודיאגנוזה נכונה, הם יסודות מאוד בסיסיים לא רק ברפואה, אלא גם בעבודת ה' של האומה ושל היחיד.
זאת ועוד, והוא העיקר:
כל אחד מאיתנו הזיל מסתמא דמעה בימי המועד בהזכירו בתפילה כי "מפני חטאינו גלינו מארצנו", כלומר: שסיבת הגלות היא ה"חטאינו"; ברם, אסור להתעלם גם מהמסקנה, והיא: ביטול הגלות בא על ידי תיקון ה"ומפני חטאינו".
הנביא כידוע מקונן ומתרעם על בלבולים שבין "חושך" ל"אור" הקיימים בעם. ולכאורה, מה אכפת לנביא שליהודים יהיה 'טוב על הלב' ושירגישו שהם מצויים באור?
אלא שלא כדאי להתבלבל. כשרואים נכונה את המציאות, ובראייה הלכתית הנובעת מהסתכלות מציאותית יודעים את האמת הלא נחמדה כי עדיין לא נושענו - מביא הדבר בהכרח להגברת המאמצים לתיקון סיבת הגלות, והיא, כאמור, ביטול ה"ומפני חטאינו".
כשהדיאגנוזה ברורה, אנחנו מתחברים לקרקע המציאות ("אורות בכלים" בלשון החסידות) ופועלים לתקן אותה.
"ידיעת המחלה – חצי תרופה" אומר הפתגם הידוע, וכשההנהגה של הכלל והפרט היא ברוח זו – מכשירים בכך את הדרך לרפואה, ולהיות ראויים ל"קץ מגולה" (והסימן ל"קץ מגולה" הוא שאפילו עצי סרק בארץ ישראל יתנו את פריים, כפי שפירש המהרש"א), וכך זוכים ל"אתחלתא דגאולה" וכפסק הרמב"ם בהלכות מלכים, שזה יתקיים כאשר "יקום מלך מבית דוד", הלא הוא מלך המשיח, ויגאלנו גאולת עולמים.

מבחן הנכונות

// הרב גדי בן זמרה, רב אולפנת מעלה לבונה

מצטרף בכל לב למשאלת הלב הכמוסה העולה מן השאלה, ולעניות דעתי יש רק להחליף את סימן השאלה בסימן קריאה...
הנה, בנקל אפשר למצוא היום אדם שאדיש או מתנגד למדינה במתכונתה הנוכחית, ולכן לא שש הוא לשתף פעולה עם דובריו הרשמיים של הממסד, אך עיניו צופות אל העתיד, אל היעד, מגויס הוא כולו להבאת הגאולה - כואב הוא את כאבה של האומה ושמח בשמחתה, מצפה לישועת הכלל (ממש כפי שהיא מצוירת בבית מדרשו של מרן הרב קוק זצ"ל) ופועל נמרצות להחשתה כאן ועכשיו. לא מדובר רק בציפייה דרוכה אימתי יבוא גואל, אלא פעילות ב'ראש גדול' בהרבה מעש וכישרון, אך משום מה אינו רואה כל טעם 'לחפור' ולדייק היכן בעבר החלה להתנוצץ גאולתן של ישראל - "ומאי דהוה ־הוה" – האם יש למאן דהו סיבה להלין על אותו פלוני? אתמהה.
ומאידך יש מי שמתיימר לדייק בדיוק היכן לראשונה 'ירדה' נשמת האומה 'למטה מעשרה טפחים' והחלה לפעול עם א־ל, אך בפועל חושש הוא מאוד מכל מגע עם מציאות שאמונה וכפירה משמשים בה בערבוביה. אף שתורתו מצמיחה גידולים וגידולי גידולים בעיקר בשדה החינוך, אך נודה על האמת: תחום החינוך הוא גם התחום הקל יותר, שכן למרות בעיות המשמעת... סוף סוף מערכת היחסים ברורה - התלמיד בא לשמוע את הרב. אך במקומות הקשים באמת - כמו בתרבות, במשפט, בהתיישבות (במיוחד במקום שהעימות עם השכן הערבי הוא בלתי נמנע) - שם מבחן הגאולה האמיתי. מחוזות אלו אינם 'מסבירי פנים' בלשון המעטה... ודווקא שם, קול התור כמעט ואינו נשמע. וכך הולך הוא 'חדר לפנים מחדר', נבעת מכל חידוש ומכל צליל לא מספיק שמרני.
במאמר מוסגר נציין כי כידוע אין ואקום ואל אותם מקומות – שהם הם יעד הגאולה – נכנסים בחדווה אותם אלו שחזון הגאולה אצלם 'רך ועגול' ודומה דמיון מפתיע למציאות המוכרת לנו, וממילא אין כל כך טעם להתנגד או להתאמץ לשנות אותה.
על כל פנים, מנקודת מבט זו שבה המציאות כל כך צינית ומאיימת על כל היקר לנו, כל מה שנותר לעשות זה להעמיק עוד ועוד ולצלול בעומקה של תורה כמנהג ישראל סבא.
אם כנים דברינו, במה שונה, כל כך, אותו 'מאן דאמר', שהארכנו לצייר, מכל יהודי חרד וירא שמים המצוי ברחובות בני ברק?! אתמהה.
לאור דברים אלו, אולי כדאי להציע כי 'קו פרשת המים' בענייני הגאולה יתעדכן, ומעתה אתחלתא־דגאולה תיבחן בנכונות שלנו לקום ולעשות למען גאולתן של ישראל. מבשר גאולה ופועל עם א־ל יהיה מי שמעז ונכון לקרוא את התורה כהדרכה ממשית ומחייבת לא רק בסידור החיים הפרטיים או גם הקהילתיים, אלא בעיקר לראות בתורה מניפסט המחייב את ישראל לבנות חיים ציבוריים על פי תורה. חיי ברית, חיים שהליבה הפנימית שלהם הם הקשר החי בין ישראל לבוראם. חלום־חזון וחיוב זה מחלחלים בכל מתוך הנחה פשוטה כי 'ידו' של ה' בכל, ורוצה ומתעניין הוא בתיקון הכל. לכן חייליו הם אלו הנכונים "ללכלך את ידיהם בדם שפיר ושליה", אלו המוכנים לדון ברצינות למשל בשאלה – שהתקינות הפוליטית לא מאפשרת דיון משמעותי בה, ואדרבה, רואה בה סכנה ממשית – כיצד נגדיר (הגדרת סף) מדינה יהודית? לא רק כלפי חוץ בהכרעה מי זכאי להתאזרח בה על פי 'חוק השבות', אלא בתוכנו פנימה – בעיצוב החיים הציבוריים שלנו - ומהן משמעויותיה של אותה הגדרה?
"בית יעקב לכו ונלכה – אך הפעם - באור ה'..."

מי שמאמין - לא בוחן האם

// הרב נחמיה ציון טאו, ר"מ בישיבת 'מדברה כעדן', מצפה רמון

השאלה מבוססת על הבנת הגאולה בתור עניין טכני, כאילו יש רשימת מאורעות שצריכים להתרחש בשביל שנדע מהי הגאולה השלמה. ממילא, ההחלטה אם להשתתף עם המדינה והאם לשמוח בהקמתה תלויה ועומדת בפרשנות המאורעות ההיסטוריים.
אבל אם מהותה של הגאולה הוא גילוי שמו יתברך בעולם, אז ההתבוננות היא בהנהגת ההיסטוריה כולה מרישא ועד גמירא למטרת גילוי מלכותו ויחודו בעולם. וגילוי שם ה' בעולם הוא במצבם של ישראל בתור עם. רצון ה' מתגלה עלינו ועל ידינו ממש בשלמות מצב האומה הישראלית בארצה.
בהתבוננות כזו, למרות שהגאולה באה על ידינו בדרך הטבע ויש בכוחנו לסבך ולהאט את צעדי ההתקדמות שלה או להאיץ אותם, מכל מקום אנחנו לא המעוררים את הגאולה ב'אתערותא דלתתא' שלנו (התעוררות מלמטה, מתוך המציאות) אלא אנחנו נדחפים מפנימיותנו על ידי 'אתערותא דלעילא' (התעוררות מלמעלה, ממרום) של כנסת ישראל, שהיא חפץ ה' שדוחף ומנהיג את כל ההיסטוריה להגיע אל מטרתה.
אשתף אתכם בהתייחסות של רבי עקיבא יוסף שלזינגר לגאולה (מגדולי הרבנים בירושלים בזמן רבי שמואל מסלנט, דמות מופלאה ומפתיעה שעסק ביישוב הארץ בפועל בחקלאות ובהתיישבות). עוד לפני הקונגרס הציוני הראשון הוא פרסם קונטרס בשם 'ברית עולם', ובתוכו ויכוח עם 'משכיל' אחד בענייני יישוב הארץ.
אחרי שהאריך להסביר שהגאולה תבוא בדרך הטבע דווקא, שאל אותו המשכיל: אם גם אנחנו רוצים להקים פה מדינה וגם אתה, אז בוא תצטרף אלינו. ענה ר' עקיבא יוסף: זה לא! כיוון שכבר הסברתי שאני מאמין בגאולה בדרך הטבע, ועל ידי מעשינו מתעורר הרצון העליון לגאול אותנו. הגאולה היא החזרת השכינה לציון, ואתם הרי בונים את הארץ בלי שכינה, אם כן מההתעוררות שלכם אין התעוררות למעלה להשבת השכינה לציון. אם אכן תחזור שכינה לציון למרות מעשיכם יהיה זה בדרך נס ולא בדרך הטבע!
אבל שיטת הרב קוק זצ"ל היא שאתערותא דלתתא ו"דרך הטבע" הם שני מושגים נפרדים, והגאולה שלנו תבוא בדרך הטבע באתערותא דלעילא!
"בדרך הטבע" היינו על ידינו, בצורה שמצטרפות אליה עבודות אידאליסטיות בקודש וחול וגם דרכים של פוליטיקה ועבודת כפיים, ואפילו שינויי תפיסות העולם התרבותיות שבתוכנו הם חלק מהשלבים שלה, אבל מה שמעורר את דרך הטבע הוא חפץ ה' העליון - נשמת ישראל שהלבבות מרגישים בה ומתעוררים, וכל אחד כפי חינוכו מסביר אחרת את ההתעוררות הזאת.
כשכך היא ההתבוננות איננו מעמידים ובוחנים את הגאולה במבחן המאורעות, אלא בכל מאורע ובכל מהדורת חדשות אנחנו מבקשים לשמוע איפה עומד עכשיו הגילוי של נשמת ישראל, שבתוכה נמצא עיקרה של הגאולה המונחת לפנינו. וכל פרשנות שבאה מיראת שמים ומתוך דבקות בחפץ ה' בעולמו היא נכונה והיא עצמה מקרבת את גילוי חפץ ה' בעולמו, כלומר – את גאולת ישראל.
המשותף שבין התפיסה הטכנית של הגאולה שבשאלה שמוצגת בראש העמוד ובין התפיסה של ר' עקיבא יוסף ז"ל הוא שבמעשינו תלויה הגאולה - האם תהיה. אבל בתפיסתו של הרב במעשינו תלויה הגאולה - איך תהיה. ורבות רבות הן ההשלכות שיוצאות מתפיסת העולם הזו, ולא כאן המקום להאריך.
דוגמה לדבר (שהיא בעצם הדבר עצמו) – מי שמעמיד את בריאת העולם והבורא במבחן המציאות, יקבל מקריעת ים סוף הוכחה גדולה. אבל בשואה יקבל הוכחה הפוכה.
אבל למי שכבר מאמין בבריאה ובבורא - נותר רק לפרש בכל מאורע מהי כוונת ההשגחה האלוקית בו. והפרשנות הזו עצמה היא מיישרת את המאורע אל מטרתו.