בס"ד

קרוב אליך ברשת

בין הגשמיות לרוחניות
שיתוף ב facebook
שיתוף ב twitter
שיתוף ב whatsapp
שיתוף ב telegram
שיתוף ב email
שיתוף ב print
אדם שאוהב לאכול שומנים, עוגות וסוכרים, וזה "עושה לו טוב" ומשמח אותו – האם אכילה כזו נחשבת כאיזון נכון בין גופו לנפשו? ייתכן שזמנית טוב לו נפשית, אבל אין ספק שמבחינה גופנית יש כאן הרס. ברור שהוא צריך לרסן את עצמו גם אם זה פחות נעים לו. מצד שני, אם אותו אדם ידכא את כוחות חייו, ילחם ויאבק עם הטבע הגופני שלו ויתנזר מכל הנאה – ברור שגם הנהגה כזו, אפילו אם תהיה בריאה לגוף, תדכא את נפשו עד עפר ותהפוך אותו ל"בעל מלחמות" אומלל. האמת שגם אלי הרבה יותר מדברת הרמוניה בין גוף ונשמה. גם לי קשה עם מלחמות. וזו בדיוק הסיבה שאני כל-כך שמח ושלם בתורת ה'. מהי הרמוניה בין הגוף והנפש? מהו האיזון הנכון בין השניים? כדי למצוא את האיזון ההרמוני הנכון בין הגוף לנפש צריך ללמוד את הצרכים האמיתיים של הגוף ואת הצרכים האמיתיים של הנפש, ואחר כך ליצור מערכת חוקים שתאזן בין שניהם בלי לדכא ולבטל שום צד. לימדונו חז"ל: "בראתי יצר הרע – בראתי לו תורה תבלין". לכאורה דברים תמוהים! הרי התבשיל הוא העיקר והתבלין הוא הטפל?! אלא שזה סוד האיזון האמיתי. זוהי ההרמוניה האמיתית על-פי התורה. "התבשיל" – כוחות החיים כולם, הם מרכיב מרכזי בעבודת ה' שלנו. אותם יש לאמץ ולחזק. וכדי שהם לא ישמשו אותנו להרס עצמי, התורה נותנת לנו את האיזונים הנכונים והמדויקים – מתי, כמה ואיך נשתמש בהם נכון. המלחמה בין הגוף והנפש תיפסק ברגע שנבין שבורא עולם, מתוך אהבתו אלינו, ברא לנו עולם עשיר בכוחות חיים, הנאות וטעמים, והוא רוצה ושמח שנהנה מהם ונתענג עליהם. אלא שיחד עם זאת הוא נתן לנו את המצוות שהן המינון המדוייק כדי שעולם החוויות לא יגרום לנו נזק נפשי או גופני. שינוי תודעתי זה, אמונה בבורא עולם ובאהבתו אלינו, אמון במצוותיו ותועלתן הכללית והפרטית, תהפוך את המלחמה שבתוכנו לאהבה ולשמחה עצומה בהרמוניה ובאיזון הנפלא בין הגוף והנפש הטמון בקיום מצוותיו.
הרוצה לשקר – ירחיק עדותו. כלומר: אתה רוצה לשקר? דבר על המזרח הרחוק. הוא כל כך רחוק, עד שיאמינו לך. אגדות עטופות ערפילים מציירות עולם שטוח של אנשים מושלמים, הרמוניים כאלה, זורמים עם האלוקות ופשוט פשוטים. 'תורות מהמזרח' נשמע ממש טוב, הרבה יותר טוב מאשר לעצום עיניים ליד פרסומת לא צנועה. לפנטז על הרמוניה יותר קל מאשר ללמוד דף גמרא מאתגר, ולמען האמת, קל יותר גם מלאכול בריא ולשמור על כושר. עם יד על הלב, מי פה שוחר שלום, הנפש הבהמית שלך או הנפש האלוקית? למי לא מתחשק להילחם? או גרוע מכך – מי מספר לך שהמלחמה הסתיימה ואנחנו חיים במזרח תיכון חדש? פה ושם פיצוצים קלים, התרסקויות, תמנון איראני, אבל בגדול אנחנו בעידן של שלום. רק תסכים להירדם, יצר טוב. אנחנו נדאג לכל השאר. הנשמה שלך מובילה את חייך? בתפילה אתה מצליח להתכוון במלוא הריכוז? בשבת אתה מתענג לכבוד שבת קודש, או ששבת היא ה'הכשר' להתענג בלי מצפון? קדושים תהיו? מסכים איתך שהמלחמה היא לא התכלית, אבל כשאתה על הכוונת של מיליון טילים, אל תאפסן את כלי מלחמתך בנשקיה. הזוהר הקדוש אומר שהתפילה היא שעת קרב, וגם שהאכילה היא שעת קרב. קל לאנשי המזרח להיות מוארים ולהרשים, קל כמו לכל הזייפנים. עובדי ה' פנימיים מסנכרנים כל הזמן רמות שונות של חיים, בין אם מצחם מקומט ובין אם הם מחוייכים ובעלי מרה לבנה, הם לא מטייסים אלא מחוברים לקרקע המציאות על כל פרטותיה ודקדוקיה. שמעתי כלל ברוחניות: כשאתה מחפש מדד אמין לדרגה רוחנית שלך בבין אדם למקום, תקביל אותה לבין אדם לחברו ותדע איפה אתה ניצב על הסקאלה. נשואים לא צריכים הסבר גדול, תבדקו כמה הכל זורם ביניכם ללא מאמץ. ספונטניות טבעית שגורמת לכם להיות מושלמים בעיני בן/בת בריתכם. רווקים, מספיק שתבדקו אם לא רבתם וכן כיבדתם מכל הלב את ההורים שלכם בכל סיטואציה בחודשיים האחרונים – ללא מאמץ אלא פשוט בזרימה כיפית. ונכון, פעם נלחמו עם גרזנים והיום אפשר לנהל מלחמת עולם מתוך משרד ממוזג. אבל מלחמה היא מלחמה, גם אם אתה מנצח אותה עם ניגונים ואור של חסידות. מעט מן האור דוחה הרבה מן החושך, רק אל תספר שאין חושך. וגם אל תצפה לפתור את כל ההתמודדויות עם 'עשה טוב' בלבד. נכון שצריך להדגיש אותו, אבל בכל תהליך אמיתי מגיעים גם לקצוות שבהם נדרשת התמסרות 'שלא באה בטוב'. אם אתה מצליח לזכך את הנפש הבהמית שלך, לא לתת לה לשלוט על מעשיך, דיבורך ומחשבותיך – ואתה עוד מצליח לעשות זאת בדרכי שלום, על הכיפק! עוד לא הכרתי אדם אחד שניצח בקרב הזה ללא מלחמה.
לא חייבת להיות מלחמה! המטרה של עבודת ה' היא להגיע לשלום בין הנפשות. כך לימד אותנו הבעל שם טוב הקדוש, שהתכלית היא "סור מרע" – להתרחק מהרע שבגשמיות, "ועשה טוב" – לחפש את האלוקי שבגשמיות, "בקש שלום" – כך ניתן להביא לשלום בין הגשמיות והרוחניות וליצור הרמוניה ביניהן. אלא שכדי להגיע לכך נדרש תהליך בן שני שלבים: במצב הבסיסי שלנו בתחילת העבודה אכן הגשמיות והרוחניות נמצאות במלחמה מתמדת. נקודות המוצא שלהן מנוגדות והפוכות לחלוטין. הגוף רואה את התכלית בגשמיות כשלעצמה. מבחינתו הגשמיות היא המטרה, "אָכוֹל וְשָׁתוֹ כִּי מָחָר נָמוּת". הוא נלחם כדי לנתק את הגשמיות מהרוחניות ולהפוך אותה לעצמאית. הנשמה שבנו לא מסוגלת להשלים עם מצב כזה. מבחינתה הגשמיות היא אך ורק אמצעי להשלמת תכלית הבריאה "לעשות לו יתברך דירה בתחתונים", והתפיסה שלגשמיות יש מטרה כשלעצמה, היא מבחינתה כפירה באחדותו המוחלטת של ה'. כדי להביא לשלום, חייבת להיות קודם כל הכנעה של הגופניות. כל זמן שהגוף מנהל אותנו ושולט ברצונות שלנו, נחיה במלחמה תמידית. זהו מצב שהנפש האלוקית לעולם לא תשלים איתו. יש לרסן את הגוף, ולחנך אותו לאט לאט בצעדים קטנים להשתמש בגשמיות רק לשם המטרה והתכלית של עבודת ה'. לוותר מידי פעם על דברים שכל המטרה שלהם היא רק תענוג, להעדיף בדברים מסוימים את המועיל על פני המענג, ובכלל, להזכיר לגוף כל הזמן שלכל דבר יש מטרה נעלית, "כל מה שברא הקב"ה לא בראו אלא לכבודו". בשלב מתקדם, אחרי שהשגנו שליטה מסוימת על ניהול הרצונות שלנו, ניתן כבר לרתום ולגייס את הגשמיות עצמה למען המטרה. כאשר משתמשים בגשמיות בצורה נכונה, כאשר היא משרתת את הרוחניות, לא רק שהיא אינה מפריעה, אלא היא תורמת לנו ערך מוסף – את העוצמות הנפלאות הקיימות דווקא בגשמיות. כאן האדם מגיע לשלום והרמוניה. הנשמה מציבה את היעדים, והגוף מתגייס ועוזר לבצע אותם. הגשמיות והגופניות אינן דבר רע, להפך: רק בהן מושלמת כוונת הבריאה.

אהבת את המאמר? שתפו

שיתוף ב facebook
שיתוף ב twitter
שיתוף ב whatsapp
שיתוף ב telegram
שיתוף ב email
שיתוף ב print
עוד מאמרים שיכולים לעניין אותך

מצאתם טעות בכתבה?

נשמח שתדווחו לנו וככה נוכל לתקן...

דילוג לתוכן