האוצר שמתחת להר סיני
כבר 3334 שנה אנחנו מציינים את מעמד הר סיני בחג השבועות. ובכל שנה העיסוק המרכזי הוא
ובכן, לקבל את עצמך זה ערך יהודי למהדרין, הרבה לפני הפסיכולוגיה. וזאת מנין לי? כי כך כתב למשל רבי מנחם מנדל מוויטבסק, מי שעמד בראש עליית החסידים לארץ ישראל, על אלה שנופלים לתהומות הייאוש מפני "שאינם שמחים בעבודתם, ולא די להם כי אם גדולות ונפלאות מהם, כי הנה כלל גדול בתורה להיות שמח בחלקו גם בעסק התורה ועבודה, אם מעט ואם הרבה, וייהנה ממנו...".
מפתיע, נכון? הרי תמיד אומרים ששמח בחלקו זאת תכונה לא טובה, כשמדובר בעניינים רוחניים. ב'היום יום' מובא בשם אדמו"ר הזקן: "בגשמיות, השמח בחלקו הוא בעל המעלה הגדול ביותר... אולם ברוחניות, 'שמח בחלקו' הוא החיסרון הגדול ביותר, והוא נעשה, רחמנא ליצלן, יורד ונופל". מי שמכיר קצת את הסרטונים הנפוצים של הפגישות עם הרבי מלובביץ' בחלוקת הדולרים, יודע שבכל פעם שמישהו מציג לרבי איזשהו הישג, הרבי מעיר מיד: עכשיו אתה צריך לעשות כפליים!
איך זה מסתדר? אז כמו שלמדנים טובים אוהבים לומר, יש כאן 'צוויי דינים', או בשפתם של בני תמותה רגילים: תלוי במה מדובר. להסתפק במה שעשיתי ולנוח על זרי הדפנה – זה ודאי לא ערך יהודי ומסופקני אם זה ערך בכלל. בכל הדברים שתלויים בנו ובבחירתנו, ודאי שאסור לנו לוותר לעצמנו ולקבל בהשלמה את המצב הקיים, ותמיד עלינו לשאוף ליותר ולהרבה יותר.
אבל אני משער שרבי מנחם מנדל לא דיבר על חסיד שלמד כל יום רק חצי שעה והשתוקק ללמוד שעה. הוא התייחס ליהודי עם כישרונות ממוצעים שרצה להפוך לגאון הדור, למתפלל שלא הסתפק ב'פירוש המילות' ורצה לעסוק דווקא בכוונות האר"י, לאדם שנאבק ביצר הרע ורצה להפוך לצדיק של התניא שכולו קדושה, אולי גם ליהודי שאילוצי החיים כבלו אותו לסדר יום שונה מזה שחלם עליו. רבי מנחם מנדל אומר לו שעליו לשמוח בחלק שעליו העמיד אותו הקב"ה.
כל אחד מקבל מבורא העולם 'ארגז כלים', שכולל כישרונות ותכונות אופי, מראה חיצוני, מצב משפחתי, מצב כלכלי ועוד ועוד. כאן אנחנו צריכים להזכיר לעצמנו שמה שקיבלנו הוא הכי נכון בשבילנו, ומה שמוטל עלינו הוא להפיק את הטוב ביותר מהקיים. הבעיה מתחילה כשאנחנו פוזלים לצדדים ושואלים למה לא קיבלנו את השכל של פלוני, את חוש ההומור או הכריזמה של אלמוני, או את המזל הטוב של פלמוני שהכל תמיד מצליח לו, או לפחות כך נדמה לנו. בורא העולם יצר בני אדם שונים מזה, החיים בתנאים שונים מזה, מפני שלכל אחד יש תפקיד מיוחד לו, וכל אחד מקבל את ארגז הכלים המדויק כדי למלא את השליחות שלו, שאף אחד אחר לא יכול למלא במקומו. אם נזכור זאת, זה יעזור לנו להיות שמחים בחלקנו – גם בגשמיות וגם ברוחניות.
'לקבל את עצמי' אינו סתם ערך ביהדות אלא אולי הערך הגדול ביותר ביהדות. בשעה בה פנה הנחש לחווה ואמר לה – "והייתם כאלוקים יודעי טוב ורע", הוא נגע בנקודה הזו בדיוק: "מדוע שתהיי סתם אישה, לא בא לך להיות כאלוקים"? חוה קינאה ורצתה להיות מי שהיא לא, ומיד עץ הדעת הפך להיות תאווה לעיניים.
גם חטאו של קין נבע מכך שלא יכול היה לסבול את היותו מספר שתיים. וכך אמר לו אלוקים: "למה חרה לך ולמה נפלו פניך, הלא אם תיטיב, שאת". או בלשוננו: למה אתה אוכל את הלב בגלל שמנחתו של הבל התקבלה, תתרכז במה שעובר עליך. ביקשתי ממך להשתפר אבל הקינאה באחיך לא מאפשרת לך לעשות את העבודה הזו עם עצמך. דור המבול חטאו ב"חמס אשר בכפיהם" שגזלו מאחרים, רועי לוט קינאו ברועי אברהם, ישמעאל קינא ביצחק, עשיו ביעקב ולהבדיל, האחים ביוסף.
רבי נחמן בסיפורו 'מעשה מחכם ותם' שם בפיו של התם את המשפט: "מה לי בזה; זה מעשה שלו, וזה מעשה שלי. ועוד: למה לנו לדבר מאחרים?". התם מקבל את עצמו בדיוק כפי המידה שה' העניק לו, וחייו עוברים עליו בשמחה בלי קנאה ותחרות. אם אני פחות עשיר או חכם, פחות יפה או מוצלח, המשפחה שלי טובה יותר או פחות, הרי ה"אומן שעשאני" העניק לי את מסלול התיקון המיוחד שלי. והמסלול הזה מדוייק לי, אני מקבל אותו באמונה ובשמחה ורק מתוך זה עלי להשתפר ולהתקדם. אין לי שום עניין בהשוואה לאחרים.
לא לחינם הדיבר האחרון מעשרת הדברים הוא "לא תחמוד". זו הפסגה של כל המדרגות שקדמו לה. הבסיס הוא האמונה בה' והזהירות בכבודו, לאחר מכן כבוד השבת, ההורים והאדם שכנגדך כולל ממונו. ולבסוף, המדרגה הגבוהה ביותר היא השמחה בחלקך. "לא תחמוד!" תראה את מה ששייך לאחר כדבר שאינו נוגע אליך.
במובן הזה, 'לקבל את עצמי' ולראות את הנתונים שיש לי כדבר המדוייק מאת ה' ולחיות עם זה בשמחה ובהשלמה, זו פסגת האמונה.
יהודי אף פעם לא מקבל שום דבר כמו שהוא, בטח שלא את עצמו. לא ירדנו לעולם הזה בשביל לשמר את הקיים, אלא לפתח, לקדם ולרומם את הבריאה כולה. הדבר נכון כלפי כל דבר בעולם, אך נכון שבעתיים ביחס לעצמנו.
אנו חיים בסביבה תרבותית שדוגלת ב'תעשה מה שבא לך', 'מה שמתאים לך' ו'תקבל את עצמך כמו שאתה' על נטיות נפשך הטובות יותר או הטובות פחות. זו תפיסה המיואשת מהאדם, מכוחות הנפש האדירים שיש בתוכו פנימה ומהיכולת להשתנות.
מצד שני, הדרך לתיקון השלם היא אין סופית, רצופה משברים ומהמורות. מה יתן לנו את הכוח להמשיך בה על אף החסרונות והקשיים?
הרב חרל"פ מתמודד עם הפער שבין נקודת הרצון לבין היכולת שלנו בפועל כבני אדם.
"השאיפה והרצון לגדלות, מרובה יותר מן היכולת של הכשרונות הטבעיים...". אם כך, אולי יהיו שיאמרו שזה המקום להנמיך ציפיות ולהתאימן ליכולות המוגבלות שלנו. ממשיך הרב חרל"פ, "אמנם להחליש את הרצון והשאיפה ודאי אסור, אבל צריכים לחפש אחרי מיתוקים שונים אשר יועילו להחזיק את הכלים ולא יכשלו חלילה" (מי מרום יח).
הרב חרל"פ מורה לאדם לחפש נקודות של טוב, של מתיקות, ועל ידן להתחזק בהמשך העשייה שלנו בעולם. לא להתרשם ולהיחלש מהקשיים, החסרונות והנפילות אלא להיתלות בנקודות הטוב, ברגעי ההצלחה וההתגברות כי הרי "מרובה מידה טובה ממידת פורענות אחת לחמש מאות".
כך גם מורה לנו רבי נחמן בתורה רפ"ב המפורסמת: "כי צריך האדם לחפש ולבקש למצוא בעצמו איזה מעט טוב, כדי להחיות את עצמו, ולבוא לידי שמחה, ועל ידי זה שמחפש ומוצא בעצמו עדיין מעט טוב, על ידי זה הוא יוצא באמת מכף חובה לכף זכות ויוכל לשוב בתשובה".
מול תפיסת 'קבל את עצמך כפי שאתה' על הטוב והרע שבך, באה היהדות ותובעת מאיתנו לגלות את הטוב הפנימי שגנוז בתוכנו, להעצים אותו, ללבות אותו ולהתרומם על ידו להאיר את העולם כולו.
כבר 3334 שנה אנחנו מציינים את מעמד הר סיני בחג השבועות. ובכל שנה העיסוק המרכזי הוא
כשאמא חזרה מהעבודה היא מצאה את נטע יושבת מול צלחת עם שניצל וקוסקוס אבל רק מזיזה
כשפגשתי את אודיה שרעבי מיד בנימין, מאמנת אישית, לא יכולתי שלא להיזכר בדברים שרבי נחמן מברסלב
מאז שדוד סיפר לי על החברה החדשה, ובא רשמית לבקש רשות לעשות נזם, משהו בי נשבר.