האם ניסים מתרחשים היום?
האם אתה חדש?
// הרב דניאל כהן, רב הישוב בת עין

כאשר קהלת אמר: "אין כל חדש תחת השמש", הוא ודאי התכוון לכך שהחיים של כולנו הם בעצם אותו הדבר: נולדים, בוכים, יונקים, הולכים, מדברים, מורדים, מתבגרים, רודפים, וכמובן כולנו - ישנים, מתעוררים ואוכלים. אז מה באמת מבדיל בינינו? מה חדש אצלך שאין אצל השני?

התשובה ברורה לכולנו: אלו חיי - הסיפור שלי, המעשים שלי, הפרספקטיבה שלי, השאיפות שלי, החלומות שלי. מספרים שפעם אחת נשאל חכם מן הגויים למה הוא מקפיד כל כך לרשום יומן מלא מחשבות על היום יום שלו. הוא ענה "כי אני רוצה להביא אותו לאלוקים כשאגיע לשמים". "אבל האלוקים הרי יודע הכל עליך", המשיך לטעון השואל. "כן", ענה הגוי המלומד, "אבל הוא איננו יודע איך אני רואה את החיים שלי! את זה אני הולך לספר לו".

האירועים שאנחנו חוגגים כל שנה, הם גם ציון לעבר שהיה ונגמר, אבל גם השתקפות של מבנה החיים החוזר: פסח=אביב-לידה; שבועות=ביכורים-בגרות; בין המצרים=התייבשות-כישלונות; ימים נוראים=הימים שלפני הסוף-תשובה; סוכות=אסיף-השמחה שבשלמות החיים וחיי העולם הבא.

המבנה של המועדים הוא המידות העיקריות של ה', המציאות והאדם: הגדולה, ההתפשטות, החסד=פסח; הגבורה, הגבולות, הצמצום=מתן תורה מפי הגבורה בשבועות;  התפארת, ההרמוניה בין המינים, מציאת מקום ובית =סוכות; ההוד וגילוי הגבורה, ההודיה, מסירות נפש=חנוכה; הנצח, ביטחון בניצחון ה' וניצחוננו, צחוק מהפיכת הכל לטובה=פורים; ועוד שני שלבים אחרונים שתכף נזכיר. זהו אמנם מבנה סטטי, חוזר על עצמו לעולם; אבל כך כולנו בנויים משלבים אלו, מידות אלו, ומבוססים על אותו 'קוד גנטי'.

החגים אינם רק ציון אירועים מהעבר, בדיוק כמו שהזכרת יציאת מצרים מדי יום מטרתה שכל יום "יראה עצמו כאילו הוא יצא ממצרים" - בכל גאולה שהוא חווה, בכל יציאה ממצר. סוכות הוא מועד מיועד להתחבר לשמחה - זה בסגולת הזמן; חנוכה - אל מסירות נפש; שבועות - אל הייעוד והיעד של החיים. כל המועדים הם אבות טיפוס - מבני יסוד של מציאות אחת שממשיכה להופיע באין ספור אופנים.

אז האם אכן אין חדש? השאלה היא: האם אתה חדש? אתה עם אותו גוף ואותן התמודדויות, אבל עוד איך שאתה חידוש! אין מי שחווה כמוך, מרגיש כמוך, מתגעגע כמוך, חי כמוך. המבנה החיצוני איננו העניין אלא התוכן הנוצק בו. כך גם המועדים - כמו הגוף ומבנה החיים - הם לקיחת זיכרון הדברים אל סודות החיים הנוכחיים.

ושני המועדים האחרונים, דווקא כן חדשים: היסוד - ביאת הארץ, יוסף [גימטרייה ציון] שיבת ציון – הוא יום העצמאות; והמלוכה - השיבה לירושלים לקראת ביאת הגואל במהרה בימינו לגאולה השלמה ובנין בית מקדשנו ה ח ד ש!

עדיף בלי ניסים
// הרב גדעון בנימין, ראש הכולל בקרית חינוך שעלבים

הרמב"ם (הלכות יסודי התורה פרק ח) כותב שאמונה בה', בתורה ובנבואת משה אינה נובעת מהאותות אלא ממעמד הר סיני "שעינינו ראו ולא זר, ואזנינו שמעו ולא אחר, האש והקולות והלפידים... וכן הוא אומר 'פנים בפנים דיבר ה' עמכם'". לאמונה על פי אותות קורא הרמב"ם "אמונה שיש בה דופי", מפני שתמיד ניתן להסביר את האותות על פי אחיזת עיניים או כישוף (ובזמננו על פי חוקי טבע שהגיעו באופנים חריגים ומיוחדים). כל האותות והניסים שנעשו לפני מתן תורה ולאחריו לא נעשו אלא על פי צורך פרטי נקודתי.

יתירה מזו, כאשר הרמב"ם מתאר בסוף ספרו את ימות המשיח הוא מזהיר: "אל יעלה על הלב שבימות המשיח יבטל דבר ממנהגו של עולם או שיהיה שם חידוש במעשה בראשית אלא עולם כמנהגו נוהג". ובהמשך דבריו הוא טורח לבאר את הפסוקים שנראה מהם שיהיו שינויים במעשה בראשית.

הטעם הפנימי לכך שהעולם אינו מתנהל על פי ניסים, הוא כיוון שהקדוש ברוך הוא צמצם כביכול את עצמו כדי לתת מקום לאדם לגלות אותו בתוך ההעלם, וזו אולי המטרה העיקרית ובוודאי אחת מהמרכזיות שלשמן נברא העולם.

הרב קוק זצ"ל עסק בשאלה מתי הקדוש ברוך הוא משנה את סדרי הטבע ומתי לא. דבריו העמוקים עומדים בניגוד לגישה הרווחת. לדעת הרב, כאשר עם ישראל נמצא במיטבו, אז הקדוש ברוך הוא מוביל אותנו בדרך הטבע, מפני שאז האדם והאומה יודעים היטב שעם כל ההשתדלות הרבה "בחכמה ובדעת ובכח גופני ונפשי, הנה יד ה' איתו על כל פרט וימינו תסעדהו". הפרט והכלל חי בתודעה שכל מעשה שהוא פועל הרי הוא בסייעתא דשמיא.

לעומת זאת, כאשר העם נמצא בנפילה, אז גדל החשש שיאמר "כוחי ועוצם ידי עשה לי את החיל הזה", ואז הניסים הכרחיים. הרב משווה את הנהגתו של הקדוש ברוך הוא איתנו כהנהגת אב עם בנו. כאשר הילד קטן, האב נותן לו את כל מחסורו ללא שום מאמץ מצידו, אבל כאשר הילד גדל, אדרבה, תפקידו של האב לתת לו אפשרות שיוכל ליהנות מיגיע כפיו ויחד עם זה להבין שכל הישגיו – מכוח אהבתו של האב באו.

הרב גם כותב שגאולתם של ישראל תלויה גם היא בהבחנה הזו. ככל שנהיה דבקים יותר בה', כך ינהיג אותנו ה' דווקא בהנהגה טבעית.

יחד עם זאת, ההנחה שאין היום ניסים היא הנחה מוטעית. לפני מאתיים וחמישים שנה כתב הרב יעב"ץ בסידורו, שהישרדותו של עם ישראל בעולם היא תופעה ניסית המגלה את מציאות השם ושליטתו בעולם. ואנו, לאחר שהתנערנו מאפר השואה הנוראה, זכינו לשבת בארץ ישראל ולהקים בה מדינה עצמאית, לקיבוץ גלויות מכל חלקי תבל, עמידה מול אויבים ושונאים גדולים מאיתנו בכוח אדם ובנשק – האם נוכל לומר שאין כאן ניסים גלויים? וכמובן, גם כל המתנות הנוספות שזכינו להם: כלכלה וחקלאות מפותחת, התפתחות מדעים מדוייקים ורפואה מהטובות שבעולם, המצאות גאוניות בכל חלקי המדע, שמעצמות גדולות ומפותחות באות ללמוד מאיתנו, ועל כולנה – לימוד תורה בהיקף כזה שממתן תורה לא זכינו לו. והרי עינינו ראו ולא זר!!

נראה אותך יוצא היום ממצרים
// הרב אמחי"ה אבן ישראל

אנשים נוהגים לצטט בהקשרים כאלה את דבריו של נפוליאון: "עם ללא עבר, אין לו עתיד", בדרך כלל במשמעות – "אם לא נזכור מאין באנו, לא נדע לאן ללכת". האמת היא, שבעם ישראל הדברים חדים הרבה יותר. העבר שלנו ממשיך לחיות גם בהווה שלנו, ההיסטוריה שלנו לא נגמרה אי שם בהיסטוריה. היא חיה ופועמת, ממשיכה להתקיים בהווה, ולהעניק לו תוכן רלוונטי.

הרבי הזכיר תמיד את דבריו המופלאים של החיד"א, בשם הרמ"ז, על הפסוק ממגילת אסתר (ט, כח) "והימים האלה נזכרים ונעשים". כאשר אנו מציינים יום הקשור למאורע היסטורי ("נזכרים"), אותם אירועים היסטוריים, במשמעותם הפנימית, חוזרים ומתקיימים באותו רגע ("נעשים"). לדברים אלה יש השלכה בכמה רבדים:

התרחשות מחודשת – כל יום חג, הוא יום שנמשכה בו, בשעת התרחשותו, הארה אלוקית מיוחדת. כאשר אנו חוגגים את החג הזה, נזכרים ומזכירים אותו – ההארה האלוקית שבה ונמשכת, ממש כמו אז. זו הסיבה שלימים אלה יש קדושה מיוחדת, לא רק מפני שבעבר קרה בהם משהו – אלא מפני שהוא ממשיך להתקיים בהם, כל פעם מחדש.

התבוננות במסר – כשיום מסוים מגיע בלוח השנה, וכשאירוע מסוים מוזכר בתפילה או בנוסח הברכות שלנו, הדבר דורש מאיתנו לעצור, להביט ביום הזה ובאירוע הזה ולנסות להבין מהי הרלוונטיות שלהם לחיינו – כאן ועכשיו.

כדי שלא להשאיר את הדברים לוטים בערפל של התנסחויות מופשטות, ננסה להתבונן באירוע שאנו מזכירים לא מעט פעמים – היציאה ממצרים. היא מלווה אותנו בפסוקי דזמרה, בברכות קריאת שמע, בקריאת שמע, בזכירות, בקידוש ובכל אחד משלושת הרגלים, וזה רק חלק מהרשימה.

מה אומרת לנו יציאת מצרים יותר משלושת אלפים שנים לאחר התרחשותה? אדמו"ר הזקן מבאר בתניא שיציאת מצרים היא למעשה משימת חיינו: לתת לנשמה לנו להתבטא ולצאת לחירות למרות המגבלות ("מצרים") שמטילים עליה הגוף והנפש הבהמית.

בכל פעם שאנחנו מתגברים על הרצונות האישיים שלנו למען רצונו של הקדוש ברוך הוא – אנחנו יוצאים ממצרים. בכל פעם שאנו מציבים לעצמנו אתגר חדש בעבודת ה' – אנחנו נערכים ליציאה ממצרים. בכל פעם שאנחנו מצליחים להתעלות על ההישגים האישיים שלנו – אנחנו יוצאים ממצרים.

אהבת את המאמר? שתפו

עוד מאמרים שיכולים לעניין אותך

מצאתם טעות בכתבה?

נשמח שתדווחו לנו וככה נוכל לתקן...

דילוג לתוכן