האוצר שמתחת להר סיני
כבר 3334 שנה אנחנו מציינים את מעמד הר סיני בחג השבועות. ובכל שנה העיסוק המרכזי הוא
אחת מאמרות היסוד של הרב המגיד ממעזריטש היא, שהקב"ה ברא את העולם מאין ליש כדי שהצדיקים יהפכו אותו חזרה מיש לאין.
בפשטות, האמרה הזו משקפת נקודת מבט יהודית קלאסית על העולם:
הראייה האנושית רואה את התכלית ב"יש", כאן למטה, בנוכחות בגשמיות ובהגשמה, ואילו הראייה הנכונה יותר – של הצדיקים – רואה את כל המציאות למטה כ"אין" וכחסר חשיבות, לעומת האמת העליונה, הרוחנית והאלוקית.
אם נמשיך את קו החשיבה הזה, כל השאיפה האנושית להגשמה עצמית משקפת את הטבע הראשון והפסול, ואנחנו צריכים להחליף את השאיפה הזו בשאיפה רוחנית של "איון עצמי", ביטול הישות והנוכחות שלנו ומסירת כל הנוכחות לקדוש ברוך הוא בלבד.
האמנם כן?
באמת מצופה מאתנו להכחיד את האישיות שלנו? לוותר על המציאות שלנו לגמרי?
מאמר חז"ל מפורסם, שתופס מקום מרכזי בתפיסת העולם של החסידות, אומר כי "נתאוה הקדוש ברוך הוא להיות לו דירה בתחתונים [דווקא]" – הקדוש ברוך הוא לא רוצה בהחרבת העולם והמציאות או באיון שלהם, אלא להתגלות דווקא בתוך מציאות של "יש" ושל הגשמה.
ובאמת, כמעט אי אפשר להגיד אחרת! מה, הקדוש ברוך הוא סתם ברא מציאות ויש כדי לבטל אותם לגמרי?
ומהמבט האישי שלנו – הקדוש ברוך הוא נתן לי כוחות וכישרונות כדי שאתעלם מהם ולא אשתמש בהם?
אז איך יוצאים מהעימות הזה, שבין הטבע האנושי שלנו לשים את עצמנו במרכז, ולראות את ההגשמה העצמית שלנו כתכלית החיים שלנו, לעומת התפיסה האמונית שבה הקדוש ברוך הוא ורצונותיו נמצאים במרכז?
אחד הפסוקים המרכזיים שמשקפים את המתח הזה נמצא בפרשת עקב:
"פֶּן תֹּאכַל וְשָׂבָעְתָּ וּבָתִּים טוֹבִים תִּבְנֶה וְיָשָׁבְתָּ. וּבְקָרְךָ וְצֹאנְךָ יִרְבְּיֻן וְכֶסֶף וְזָהָב יִרְבֶּה לָּךְ... וְרָם לְבָבֶךָ וְשָׁכַחְתָּ אֶת ה' אֱ-לֹהֶיךָ... וְאָמַרְתָּ בִּלְבָבֶךָ כֹּחִי וְעֹצֶם יָדִי עָשָׂה לִי אֶת הַחַיִל הַזֶּה. וְזָכַרְתָּ אֶת ה' אֱלֹהֶיךָ כִּי הוּא הַנֹּתֵן לְךָ כֹּחַ לַעֲשׂוֹת חָיִל".
מול הנטיה הטבעית "להתרומם על גלי ההצלחה", ולשמוח ביכולת ההגשמה העצמית, אנחנו מצווים לזכור שהכל רק מה'. אבל צריך לדייק (כפי שעשה זאת כבר הר"ן בדרשותיו): אני לא נעלם, אני הוא המקבל את הכוח מה' כדי שאני אעשה את החיל.
אז איך מגשימים נכון את הכוחות?
זה יקרה נכון רק כאשר ההגשמה העצמית היא לא המטרה של החיים שלי. הצורך להוציא לפועל את הוכחות והכשרונות שלי לא מבטא צורך ותענוג אישי, להפך – הוא מבטא דרישה גדולה לא להתעצל ולא להתבטל, ולהצליח למלא באופן השלם ביותר את השליחות שלי בעולם.
והזכרנו כאן מילה חשובה: שליחות.
איך חיים בתודעה של שליחות?
מסופר על אחד מחסידי האדמו"ר האמצעי (בנו של האדמו"ר הזקן בעל התניא), שבא אל הרבי וביקש פטור מהשליחות שהטיל עליו הרבי לחזור מאמרי חסידות בעיירות הרחוקות, בגלל שאנשים משבחים אותו על השיעורים המעניינים וזה גורם לו לגאווה. ענה לא הרבי: ״א ציבעלע זאל פון דיר ווערן, אבער חסידות זאלסטו חזר׳ן!"
ובתרגום חופשי לעברית: "אפילו אם תהפוך לבצל, עדיין עליך להמשיך ולדרוש את רעיונות החסידות!"
כלומר, ההצלחה האישית שלך (באיכות השיעורים שאתה מלמד) או הכישלון האישי שלך (בקושי להתגבר על הגאווה המתעוררת) הם לא העניין, הם שוליים לעומת המטרה שלך: למלא את שליחותך בעולם.
ולגבי השאלה שבכותרת:
השאיפה להוציא לפועל את מירב הכשרונות והכחות שלנו – היא שליחות קדושה ועליונה ומגדירה לעומק את עבודת ה' שלנו, אבל הרצון להגיע להגשמה עצמית – הוא אויב שמונע ממנו להיות מרוכזים בעיקר החיים שלנו: השליחות האלוקית שלנו.
כבר 3334 שנה אנחנו מציינים את מעמד הר סיני בחג השבועות. ובכל שנה העיסוק המרכזי הוא
רבים מכם חוו פעם את ההתלבטות הזו במה להשקיע – בעם ישראל, בארץ ישראל, או אולי
בכל פעם שנאור כרמי, המנהל המוסיקלי של ׳צמאה׳, מתחיל לעבוד על ניגון חדש, בשלב הראשון הוא
ארץ ישראל, אמא אדמה, היום את בטח שמחה במיוחד, היום יום הולדת לאילנותייך, כיאה לצניעותך הוא
הרב, טוב לנו ביחד, אנחנו לא רוצים להיפרד. * תרשו לי לתמלל שיח דמיוני והיפותטי לחלוטין,