בס"ד

קרוב אליך ברשת

הגשמה עצמית – תוצאה של עבודת ה'?
שיתוף ב facebook
שיתוף ב twitter
שיתוף ב whatsapp
שיתוף ב telegram
שיתוף ב email
שיתוף ב print

אחת מאמרות היסוד של הרב המגיד ממעזריטש היא, שהקב"ה ברא את העולם מאין ליש כדי שהצדיקים יהפכו אותו חזרה מיש לאין.

בפשטות, האמרה הזו משקפת נקודת מבט יהודית קלאסית על העולם:
הראייה האנושית רואה את התכלית ב"יש", כאן למטה, בנוכחות בגשמיות ובהגשמה, ואילו הראייה הנכונה יותר – של הצדיקים – רואה את כל המציאות למטה כ"אין" וכחסר חשיבות, לעומת האמת העליונה, הרוחנית והאלוקית.
אם נמשיך את קו החשיבה הזה, כל השאיפה האנושית להגשמה עצמית משקפת את הטבע הראשון והפסול, ואנחנו צריכים להחליף את השאיפה הזו בשאיפה רוחנית של "איון עצמי", ביטול הישות והנוכחות שלנו ומסירת כל הנוכחות לקדוש ברוך הוא בלבד.
האמנם כן?
באמת מצופה מאתנו להכחיד את האישיות שלנו? לוותר על המציאות שלנו לגמרי?
מאמר חז"ל מפורסם, שתופס מקום מרכזי בתפיסת העולם של החסידות, אומר כי "נתאוה הקדוש ברוך הוא להיות לו דירה בתחתונים [דווקא]" – הקדוש ברוך הוא לא רוצה בהחרבת העולם והמציאות או באיון שלהם, אלא להתגלות דווקא בתוך מציאות של "יש" ושל הגשמה.
ובאמת, כמעט אי אפשר להגיד אחרת! מה, הקדוש ברוך הוא סתם ברא מציאות ויש כדי לבטל אותם לגמרי?
ומהמבט האישי שלנו – הקדוש ברוך הוא נתן לי כוחות וכישרונות כדי שאתעלם מהם ולא אשתמש בהם?
אז איך יוצאים מהעימות הזה, שבין הטבע האנושי שלנו לשים את עצמנו במרכז, ולראות את ההגשמה העצמית שלנו כתכלית החיים שלנו, לעומת התפיסה האמונית שבה הקדוש ברוך הוא ורצונותיו נמצאים במרכז?
אחד הפסוקים המרכזיים שמשקפים את המתח הזה נמצא בפרשת עקב:
"פֶּן תֹּאכַל וְשָׂבָעְתָּ וּבָתִּים טוֹבִים תִּבְנֶה וְיָשָׁבְתָּ. וּבְקָרְךָ וְצֹאנְךָ יִרְבְּיֻן וְכֶסֶף וְזָהָב יִרְבֶּה לָּךְ… וְרָם לְבָבֶךָ וְשָׁכַחְתָּ אֶת ה' אֱ-לֹהֶיךָ… וְאָמַרְתָּ בִּלְבָבֶךָ כֹּחִי וְעֹצֶם יָדִי עָשָׂה לִי אֶת הַחַיִל הַזֶּה. וְזָכַרְתָּ אֶת ה' אֱלֹהֶיךָ כִּי הוּא הַנֹּתֵן לְךָ כֹּחַ לַעֲשׂוֹת חָיִל".
מול הנטיה הטבעית "להתרומם על גלי ההצלחה", ולשמוח ביכולת ההגשמה העצמית, אנחנו מצווים לזכור שהכל רק מה'. אבל צריך לדייק (כפי שעשה זאת כבר הר"ן בדרשותיו): אני לא נעלם, אני הוא המקבל את הכוח מה' כדי שאני אעשה את החיל.
אז איך מגשימים נכון את הכוחות?

זה יקרה נכון רק כאשר ההגשמה העצמית היא לא המטרה של החיים שלי. הצורך להוציא לפועל את הוכחות והכשרונות שלי לא מבטא צורך ותענוג אישי, להפך – הוא מבטא דרישה גדולה לא להתעצל ולא להתבטל, ולהצליח למלא באופן השלם ביותר את השליחות שלי בעולם.
והזכרנו כאן מילה חשובה: שליחות.
איך חיים בתודעה של שליחות?
מסופר על אחד מחסידי האדמו"ר האמצעי (בנו של האדמו"ר הזקן בעל התניא), שבא אל הרבי וביקש פטור מהשליחות שהטיל עליו הרבי לחזור מאמרי חסידות בעיירות הרחוקות, בגלל שאנשים משבחים אותו על השיעורים המעניינים וזה גורם לו לגאווה. ענה לא הרבי: ״א ציבעלע זאל פון דיר ווערן, אבער חסידות זאלסטו חזר׳ן!"
ובתרגום חופשי לעברית: "אפילו אם תהפוך לבצל, עדיין עליך להמשיך ולדרוש את רעיונות החסידות!"
כלומר, ההצלחה האישית שלך (באיכות השיעורים שאתה מלמד) או הכישלון האישי שלך (בקושי להתגבר על הגאווה המתעוררת) הם לא העניין, הם שוליים לעומת המטרה שלך: למלא את שליחותך בעולם.
ולגבי השאלה שבכותרת:
השאיפה להוציא לפועל את מירב הכשרונות והכחות שלנו – היא שליחות קדושה ועליונה ומגדירה לעומק את עבודת ה' שלנו, אבל הרצון להגיע להגשמה עצמית – הוא אויב שמונע ממנו להיות מרוכזים בעיקר החיים שלנו: השליחות האלוקית שלנו.

ה'ביטול' נמצא בתנועה מתמדת של 'כיווץ' האישיות, צמצום וכפיפות קומה כלפי מה שמעל. זהו הפן המוכר יותר והמרתיע של ה'ביטול'. אך זהו רק השלב הראשון, הקדמה מוכרחת לשלב הבא, העיקרי. אם השלב הראשון הזה מביא אותנו להתמזג עם הרצון העליון, הרי שהשלב השני דורש מאיתנו להביא את כל כוחותינו במלוא עוצמתם לשירותו. כאן הגשמה עצמית היא מטרה עליונה. חז"ל תיארו את זה במשפט קצר וקולע, כדרכם: "עבד מלך – מלך". אם תרצו, השלב הראשון שם את הדגש על כך ש"כל מה שברא הקב"ה בעולמו לא בראו אלא לכבודו", ובשלב השני אנו כבר נותנים את הדעת על כך ש"בשבילי נברא העולם". * על פניו, 'הגשמה עצמית לצורך מטרה עליונה' עלולה להישמע סיסמה מנותקת. וזאת משום שאנחנו לא מזהים שצורך האחר ואפילו הצורך העליון הוא הצורך שלנו. אך אם נטביע בתוכנו את המבט האלוקי, לפיו כל העולם – וזה כולל אותנו – נברא להשלים את התוכנית האלוקית, נבין שזוהי טובתנו האישית, וזו תהיה הגשמה עצמית מלאת סיפוק נפשי. באמת. אגב, התהליך יכול להיות נקודתי, זה לא 'הכל או כלום'. יכול להיות שפרט מסויים בחיינו בטל לרצון השם, ובפרט זה אנו עולים לשלב השני – מימוש עד קצה הפוטנציאל בשביל להרבות כבוד שמים.
לפני מספר שנים, תוך כדי הדרכת חתנים שקיימתי עם אחד מתלמידיי הבוגרים לקראת נישואיו, עלתה במסגרת הלימוד המשותף סוגיית הוויתורים בחיי הזוגיות ובכלל. החתן, בחור צעיר, עדין נפש ובעל מידות מיוחדות, אמר לי שהוא מוכן לוותר על "הכל" לטובת הזוגיות הנרקמת זה עתה, ולטובת בנין הבית ושלומו. "מה שטוב לה – טוב לי", הוא קבע בנחרצות. ובאמת, החתן נאה דרש ונאה קיים, וכשהגעתי לחתונתו הבחנתי שעקרונות שהיו חשובים לו עד לא מכבר, לא נשמרו בחתונה, מתוך רצון לרצות את אשתו החדשה. מספר שבועות לאחר החתונה נפגשתי אתו באקראי ולשאלתי על הוויתורים העקרוניים שעשה, לפי מה שראיתי בחתונתו, הוא אמר לי "לאשתי זה היה חשוב מאוד, אז ויתרתי". בעדינות אמרתי לו שאם בשם הרצון להיטיב לאשתו הוא ימשיך למחוק את רצונותיו, את אישיותו ואת עולמו הפנימי, אף אם כוונותיו אמיתיות וטובות, הוא יפגע פגיעה קשה בעצמו, וגם, עד כמה שהדבר אולי נשמע מפתיע, גם באשתו, ובוודאי בזוגיות המתרקמת ובבניין ביתם העתידי. לצערי, חתן זה לא הבין שעמידה על עקרונותיו לא רק שלא תפגע בזוגיות שלו ושל אשתו, אלא שהיא תעצים אותה מאוד, שהרי רצונה האמיתי של אשתו הוא להתחתן ולחיות עם אדם בעל עולם פנימי עשיר, ולא לחיות עם אדם נטול אישיות גם ביחס לעבודת ה', להבדיל, אין לו לאדם, בשם הרצון לקרוא בשם ה', למחוק את אישיותו ואת עולמו הפנימי. זוהי טעות. רבותינו לימדונו שעלינו לעבוד את ה' בכל לבבנו, ומי שמוחק את נטיית ליבו ואת כישרונותיו הרוחניים והנפשיים, חוטא קודם כל לציווי האלוקי וזוהי טרגדיה אמיתית, לא פחות מכך, שהרי בכך אוצרות אישיותו וכוחותיו הרוחניים המיוחדים לו, במקום שיירתמו על ידיו לכלי שרת להרבות שם שמים, הם ייזרקו לקרן זווית כאבן שאין לה הופכין, וחבל על דאבדין. ובאמת, בבית המדרש אנו למדים להגשים את עצמיותנו, כלומר, לגלות ולבטא את התכונות הרוחניות שמוטבעות בשורש נשמתנו, לשם שמיים. לא כאותן גישות מערביות הסוברות שהגשמה העצמית כמוה כנתינת דרור לעולם רגשי חיצוני, שלא פועל מכוחה של הנשמה.

אהבת את המאמר? שתפו

שיתוף ב facebook
שיתוף ב twitter
שיתוף ב whatsapp
שיתוף ב telegram
שיתוף ב email
שיתוף ב print
עוד מאמרים שיכולים לעניין אותך

מצאתם טעות בכתבה?

נשמח שתדווחו לנו וככה נוכל לתקן...

דילוג לתוכן