ידוע שיש ארבעים ושמונה דרכי קניין לתורה. אתמקד בשלושה מתוכם שהיו מאוד משמעותיים עבורי במהלך החיים:
הראשון, אמונת חכמים. אור התורה עוד לפני שלומדים אותה, מופיע דרך אמונת חכמים שסופגים בבית. "והיו עיניך רואות את מוריך". כילד נצרבו בזיכרוני תמונותיהם של הבבא סאלי והרבי מלובביץ', שעיטרו את בית ילדותי בצרפת. אין לי ספק שעצם נוכחות התמונות על קירות הבית גרמה לי לאהוב את התורה ולהתרגש ממנה, וההחלטה להפוך אותה לעיסוק המרכזי של חיי ודאי ניטעה בליבי כבר בשחר נעוריי, באותם הרגעים בהם הרגשתי את דיוקנו של הרבי מלובביץ' צופה בי. יתרה מכך, בילדותי זכיתי לפגוש את הבבא סאלי זצוק"ל והוא בירך אותי. ברור לי כי אותה ברכה מפי תלמיד חכם כה גדול, והתפילה שנשא עליי, השפיעו עליי מעט מן האור הגנוז בתורה עוד לפני שהתחלתי ללמוד אותה.
השלב הבא בחיי, שהשפיע עליי את אור התורה, היה שימוש תלמידי חכמים. זכיתי לשמש את הרב עובדיה יוסף זצ"ל וגם את הרב אליהו אברג'יל שליט"א. המכנה המשותף ביניהם הוא, שגם כשהיו לי שאלות בלימודי הרבנות והדיינות שלי, אפילו כשנראה היה שאין תשובה, תמיד היתה תשובה. כשניגשים לגדולי ישראל עם שאלה סבוכה מאוד, זה סימן שאף אחד אחר לא רואה מוצא הלכתי מהמורכבות שיש במקרה הספציפי. ואותם גדולי תורה, שהעולם ממש עומד על כתפיהם, דבקים בעמדת "כח דהיתרא עדיף". היכולת שלהם למצוא פתרונות גם במצבים ללא מוצא, זו גדלות מעוררת השראה שמילאה אותי באור גדול ובאהבת תורה גדולה יותר ממה שהיתה בי עד לאותם מפגשים.
הדבר השלישי והחשוב לא פחות משני קודמיו הוא מידת קנה לך חבר. סבור אני שלולא דיבוק החברים, המשא ומתן באמונה שהיה לי איתם, קשה היה להתקדם בעולם התורה. החברותא והלימוד המשותף - מביאים שמחה גדולה. ההשקעה בידידיי, אחיי ורעיי לומדי התורה, היא קניין אדיר שסייע לי עם קניין התורה האישי.
גר בקריית משה ולומד בעיר דוד, בכולל חזון אלחנן. החיים נעים על הציר הזה שקו 1 מחבר. כל יום נוסעים בו וחוצים עולמות. קריית משה, בנייני האומה, גאולה ומאה שערים, רחוב צאלח א-דין ושולטן סולימן, המדרגות היורדות אל עיר דוד אל בית הטירה, עד המבנה הקטן של הכולל, צפוף בלומדים, קול תורה שוקק ומלא חיים, מול הר הבית, ואצל מעיין השילוח.
וכך גם בחזור. את המדרגות שירדתי – עכשיו צריך לעלות, ולחזור חזרה את כל העולמות מהמערה הפנימית הזו בעיר דוד, אל הבית והמשפחה.
יורד בתחנה האחרונה של קו 1 ועולה במעלה רחוב בן דור (כך הוא נקרא אז). עובר בפתח של ישיבת מרכז הרב. יום שלישי היום, ואני נזכר שזה היום של השיעור הכללי של ר' אברום.
מה לשיעור הכללי ולי? אני לא במסכת ולא בסוגיה. וגם אם הייתי - צריך כאן ריכוז מרובה ויכולת ניתוח כדי להבין את שיעורו של ר' אברום.
ודווקא בגלל זה - אני מוצא את עצמי נכנס לשיעור כללי. נכנס כדי לא להבין כלום.
אפילו לא ניסיתי. גם את הדיבור היה קשה להבין.
נכנסתי כדי להתבונן בפניו.
ואולי דווקא העובדה שלא הייתה לי שום כוונה או יכולת להבין את תוכן הדברים, פינתה לי מקום בשלווה ונחת פשוט לצפות. לצפות במאור הגדול הזה בשעת מסירת התורה.
הכרתי את פניו בשבת, עת היינו עוברים אצלו לומר לו שבת שלום. אור שבעת הימים ממש זרח מפניו ועיניו הגדולות. שמחה ועונג.
אך עתה זה היה משהו אחר. הפנים היו חיוורות מעט, והוא היה נראה מתוח, דרוך. אך פניו מאירות באור עדין, ענוג, ועיגול שלם של אור הקיף את כל דמותו הקטנה.
הספרים בערמה לידו מימין ותלמיד מושיט לו בכל פעם ספר אחר, וככל שהשיעור מתקדם יורדת נינוחות על פניו הקדושות על לכדי חיוך של ממש.
החיוך הזה הזכיר לי את פניו בסוף ברכת הלבנה אחרי תפילת נעילה של יום כיפור. כל מי שהיה בתפילת נעילה של ר' אברום לא ישכח אותה כל חייו. הזעקות הנוראות של "אבינו מלכנו", הקיטל הספוג כולו זעה מעבודתו של כהן גדול. את קולו שמענו, אך את פניו לא ראינו.
והנה בברכת הלבנה, מיד לאחר התפילה, פניו היו עמנו שוחקות וזורחות, וכמעט מביישות את פני הלבנה. לא רצינו להיפרד מהפנים האלו, לא צום ולא רעב ולא חולשה היו כאשר ראינו את הפנים האלו.
כשאני רוצה להיזכר ביראה ואהבה ובאור גדול וזורח, אני שם את פניו של ר' אברום מול עיניי ומתגעגע לאור הזה. אור החיים.
כבר 3334 שנה אנחנו מציינים את מעמד הר סיני בחג השבועות. ובכל שנה העיסוק המרכזי הוא
כשאמא חזרה מהעבודה היא מצאה את נטע יושבת מול צלחת עם שניצל וקוסקוס אבל רק מזיזה
כשפגשתי את אודיה שרעבי מיד בנימין, מאמנת אישית, לא יכולתי שלא להיזכר בדברים שרבי נחמן מברסלב
מאז שדוד סיפר לי על החברה החדשה, ובא רשמית לבקש רשות לעשות נזם, משהו בי נשבר.