את מגילת אסתר אנחנו מכירים. זה הסיפור של פורים.

אבל באמת, זהו רק סיפור הכיסוי.

רוצים את הסיפור האמיתי של החג? הנה הוא:

אֲנִי יְשֵׁנָה וְלִבִּי עֵר.

קוֹל דּוֹדִי דוֹפֵק: פִּתְחִי לִי אֲחֹתִי רַעְיָתִי יוֹנָתִי תַמָּתִי...

פָּשַׁטְתִּי אֶת כֻּתָּנְתִּי אֵיכָכָה אֶלְבָּשֶׁנָּה?!

רָחַצְתִּי אֶת רַגְלַי אֵיכָכָה אֲטַנְּפֵם?!

דּוֹדִי שָׁלַח יָדוֹ מִן הַחֹר וּמֵעַי הָמוּ עָלָיו.

הרעיה מבקשת לישון. היא עייפה. לא רק פיזית, גם מנטלית. וכשהדוד דופק על דלתה, מתחנן לקשר, היא - איך לומר בעדינות? - מפנה לו כתף קרה. "להתלבש עכשיו בשבילך? אין לי כוח". "ללכלך את הרגליים אחרי המקלחת? עזוב. תשחרר. תנסה למצוא אהבה במקום אחר". אבל הדוד, האוהב-האהוב, מחליט לא לוותר. אם היא כל כך אדישה, אם היא לא עושה שום צעד מצידה - הוא יעשה. הוא שולח את ידו מן החור ופותח את הפתח לתקשורת. הוא, שביקש, שניסה, ואפשר לומר שהושפל, מחליט לעשות את המעשה. כמה ג'נטלמניות ואהבה מצידו. את הרגשות המתעוררים בה כבר מיותר לתאר...

מכירים את הסיפור הזה? הוא חוזר פעמים רבות - רבות מדי - בחיינו.

כך תרגם הרבי מלובביץ' את הסיטואציה (מאמר בלילה ההוא תש"כ): פעמים שאנחנו ישנים. רחוקים. לא חווים. לא מרגישים. לא מרגישים קשורים. אבל גם אז, משהו שם בפנים ער. קוראים לזה נשמה. ועל בסיס ה"ליבי ער" הזה, הדוד מבקש לבנות את מערכת היחסים בינינו. יש נקודת התחלה, ועליה ניתן לטפס ולהיות אחותי, ואחר כך רעייתי, ואף יונתי ותמתי. הוא מאמין בנו, הוא מאמין בקשר איתנו. גם כשאנחנו נראים כל כך לא שם. בלשון הנביא: "הֲלוֹא אָח עֵשָׂו לְיַעֲקֹב .. וָאֹהַב אֶת יַעֲקֹב". ישנם רגעים שיעקב דומה לעשו, וגם אז - "ואוהב את יעקב"...

אולם למרות הנסיונות של הדוד והחיזורים מצידו, אנחנו ממאנים. לא סתם ממאנים, ציניים. ללא אמון וללא אמונה: 'לבושים', כך על פי תורת הסוד, אלו כלי הביטוי ההתנהגותיים. הרעיה מבקשת לפקוח את עיני הדוד, ולהסביר לו עד כמה לא קרא נכון אותה, אותנו, את המציאות. האתגר הרוחני שלי, היא מנסה לומר, לא מתמצה בשאלת הרגשות, בשאלות של עומק ופנימיות. אני כבר מזמן ללא בגדים. ההתנהגות הבסיסית שלי רחוקה מלהיות ראויה. אתה מדבר על הלב, ואני - אולי אתה לא יודע - נוחלת כשלונות גם במעשים פשוטים. יותר מזה: גם כשרציתי לחזור וללבוש, לחזור ולעשות, לא הצלחתי. היום, אני כבר לא יודעת איך לעשות את זה ("איככה אלבשנה"). התייאשתי. צר לי, דוד. אני לא הכתובת לאהבתך.

ויש מי שיודע לעשות מטעמים מדיבורים כאלה. ה"בעל דבר", הלא הוא היצר הרע, מבקש לחדד ולהגדיל את החיץ שבינינו ובין הבורא, להגדיל את הייאוש ואת תחושת המרחק ("רחצתי את רגלי איככה אטנפם". אשאיר לכם לקרוא נקודה זו במאמר עצמו, ואולי לשמוע בהקלטה מרגשת את קולו הנשנק מבכי של הרבי כשהוא מדבר על הדברים...).

אבל מול הייאוש, ומול הסטרא אחרא המתחזקת את הייאוש, עומדת אהבת ה' אלינו. הוא שולח את ידו, מעורר, ועושה את הצעד הראשוני לזוגיות אוהבת. כשחושבים על כך, אכן "המו מעי לו", המיה שגוררת מעשים ושינוי בשטח...

תשאלו: נהדר, אבל איפה פורים נכנס כאן?

אז קודם כל, זה נכון לכל השנה.

אך מעבר לכך, זהו סיפורו של חג הפורים: "וַיֹּאמֶר הָמָן לַמֶּלֶךְ אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ, יֶשְׁנוֹ עַם אֶחָד...". עם ישראל ישנו. "ישנו מן המצוות" בלשון חז"ל. ניתן היה לצפות שגם הקב"ה יישן. אם הרעיה שולחת אותו מעל פניה, ניתן לחשוב שהוא אכן יסתלק, ושום זוגיות לא תתפתח מקשר שכזה. אבל הוא, למזלנו, בחר שלא להסתלק. לא להירדם. הוא התעקש - וממשיך גם היום להתעקש - על הזוגיות הזאת. לכן, עיקר הנס (כך לפי המגן אברהם ופוסקים אחרים) מופיע בפסוק "בַּלַּיְלָה הַהוּא נָדְדָה שְׁנַת הַמֶּלֶךְ". כאשר שנת המלך, הוא מלכו של עולם, בניגוד לכל התחזיות והציפיות מקשר זוגי, נדדה בלילה ולא נתנה לו להירדם גם הוא במידה כנגד מידה - זהו נס.

הנס, אפוא, היה שהוא בחר - ובוחר - לא להאמין לציניות שלנו. הוא בחר אז, ובוחר עתה, להאמין ללב הער שלנו, זה המכוסה ולכאורה בלתי נשמע. אם למצות את החג הזה במשפט, ואולי את העיקרון שהחג מעניק לנו לכל השנה, נאמר: אולי אנחנו דפוקים, אבל יש מי שמאוהב בנו. (זכרון) האהבה שלו היא שתוציא אותנו מהבוץ.

ותודה לקדוש ברוך הוא!