האוצר שמתחת להר סיני
כבר 3334 שנה אנחנו מציינים את מעמד הר סיני בחג השבועות. ובכל שנה העיסוק המרכזי הוא
אם יש כותרת נכונה לעבודת ה' בחודש אלול, זאת המילה "פשטות". קודם כל, לחץ הוא היפוכה של התשובה. תשובה מלשון שיבה, לשוב אל המקום הטבעי. הביתה. התשובה האמיתית נעשית בשובה ונחת. פשטות לעולם אינה מלחיצה. גם דברים גדולים היא תשיג בקלות יתרה. עם גישה פשוטה נוכל לקבל על עצמנו כל קבלה טובה.
רבי נתן מציין את העובדה שבימים הנוראים עם ישראל שב לפשטותו. אנשים מתקבצים בבתי הכנסת, פשוטים לצד למדנים, ומתעסקים באמירת תהילים, סליחות ותפילות. הפשטות היא הברירה הטבעית, ובשעה שאדם ניצב בפני משפט שיקבע את עתידו, הוא חוזר אל הדבר הבטוח, אל הפשטות שאי אפשר ליפול ממנה.
הפשטות קשורה גם לסוד כוונת אלול, עליו עומד רבי נחמן בכמה מתורותיו. תמצית הרעיון היא לשלב בין הקטבים – רצֹוא ושוב. עליה וירידה. באלול אנו שואפים לחיבורם של "אני ודודי". החיבור הנכסף מתקיים על ידי שאדם נעשה בקיא בעליות וירידות. אינו נבהל, אינו נלחץ – הוא מאומן בדרכי התשובה.
בקיאות היא מילה נרדפת לפשטות (ראו ליקוטי מוהר"ן תורה ו'). חשבו פחות מה לעשות, גשו לאלול בפשטות. קבלות טובות זה נפלא, אבל חבל להרוס את הימים הגדולים הללו עם תוכניות. כל רגע של אלול מכיל רחמים עצומים ואוצרות אהבה ורצון. היו פשוטים, היו יהודים אלוליים.
קודם כל, "אשרי אדם מפחד תמיד"! הלחץ מעיד על יחס רציני לחיים ורצון שלא לפספס אותם. השאלה המכרעת בשבילך תהיה: מה עושים עם הלחץ?
על כך ממשיך הפסוק ואומר: "ומקשה לבו ייפול ברעה". פחד יכול להוביל לשינוי ולריצה קדימה אך יכול גם לקבע ולהוביל להתבצרות ולקיפאון.
התלמוד מביא את הפסוק הנ"ל בפתיחה לסיפור של קמצא ובר קמצא. (אגב, הסיפור לא עוסק בשנאת חינם - אין לנו מושג אם הייתה לקמצא סיבה שלא לרצות את בר קמצא בסעודה - הסיפור הוא על קיבעון מתוך פחד. בדקו מחדש!). בסיומו של הסיפור, רבי זכריה בן אבקולס הוא הממחיש של "מקשה לבו": כבול ומקובע בפחדיו, הוא לא מצליח לראות מרוב ענוותנותו המפשילה מבט ולא רואה שבעוד כמה חודשים כבר לא יהיה מקדש להקריב בו קרבנות.
אם הלחץ והפחד מובילים אותך רק להתחזק בקיים, לפי אמות מידה שכבר קבועות לך, תחשוב שוב אם לא הגיע הזמן לתשובה אמיתית – כזאת שתוליד מהלך אחר, שייקח אותך קדימה ולא לאחור. תשובה עילאה, בקבלה, היא קשורה לשם האלוקי "אהיה" שנאמר למשה בסנה: ומזמינה את כל תלמידי "רבינו" (משה) להשלים משפט שפותח עם "אהיה...". כלומר: מה אהיה בשנה הבאה, לאן אני שואף?
אשרי אדם מפחד תמיד - לבחון, לבדוק, לחוש אם חייו תואמים את שאיפותיו. ופותח לבו ומעופו יתרומם לטוב.
מבחינתי השאלה היא קצת הפוכה: איך ליצור מחדש את ההרגשה של אלול, את תחושת היראה, את ההתרגשות של "לקראת", את הדאגה המעורבת בתקווה לקראת שנה חדשה? לפעמים יש לחץ מזה שאין לחץ. יכול להיות שלא יזיק לשמוע שיחת מוסר במנגינה שיורדת לעומק הלב. אומנם אחרי שנכנסים לזה יכולה להיות חרדה ואימת הדין שעלולה לשתק. לכן צריך לזכור שכאשר שנה חדשה נכנסת יש כאן בעיקר התחדשות לטובה. החיים זזים הלאה, משתנים. זה יכול לעורר חשש אבל גם לתת תקווה.
ראש השנה הוא הזמן בו הקדוש ברוך הוא פוקד את העולם וכל באי העולם עוברים לפניו כבני מרון. גם ידיעה זו עלולה ליירא מאוד, אבל גם למלא בשמחה גדולה. שהרי זו זכות גדולה להיזכר לפניו לטובה בעזרת ה'.
אם כן, מה צריך לעשות כדי "להרגיש אלול"? להיזכר בפוטנציאל הגדול להתחדש, ולהתיירא מהאפשרות להחמיץ אותו. כדי לא להיות בלחץ, במקום להתמקד בתפיסה הנמוכה של הקדוש ברוך הוא כשופט מחמיר בדין, תפיסה שיש בה לא מעט הגשמה, יש להתמקד בציור של ריבונו של עולם כמי שמחיה את העולם, כמי שמפרה ומצמיח. כך בכל עת – ובייחוד בזמן של התחדשות שנה.
הציור הזה אינו מפר את היראה חלילה, היראה שבו היא לא פחות עמוקה, יראה שנהיה ראויים לקבל את שפע החיים הזה. ליראה הזו יש טעם אחר, טעם מתוק.
כבר 3334 שנה אנחנו מציינים את מעמד הר סיני בחג השבועות. ובכל שנה העיסוק המרכזי הוא
סיפור ראשון: נלחמים על ירושלים שנה לאחור. תלמידי שיעור ד' בישיבה, לוחמים בחטיבת גבעתי, מגיעים לשמחת
עליתי לבד בחושך, בבניין בן חמש קומות בלב העיר עזה. כמו הרבה בניינים שכבשנו, חדר המדרגות
חולמים ומגשימים אביעד שלנו הי"ד, ושיר שלנו תבדל"א. הייתם שני ילדים עם עיניים גדולות ומלאות תום,
בהיותי בת 17, בתחילת היכרותי עם היהדות, מצאתי את עצמי צועדת, לראשונה, לתפילת קבלת שבת בבית