האוצר שמתחת להר סיני
כבר 3334 שנה אנחנו מציינים את מעמד הר סיני בחג השבועות. ובכל שנה העיסוק המרכזי הוא
מספרים על רבי לוי יצחק מברדיצ'ב שהיה מנגן את הניגון הנפלא הבא (תרגום חופשי מאידיש): "ריבונו של עולם, אני רוצה לשחק אתך במחבואים. אנה אמצאך ריבונו של עולם? ואנה לא אמצאך ריבונו של עולם? למעלה אתה, למטה אתה, במזרח אתה, במערב אתה, בדרום אתה, בצפון אתה. כשטוב – הרי זה אתה, כשחלילה לא – גם אתה, וכשאתה – הרי זה אתה".
הניגון הזה מהדהד את אחד העקרונות החשובים והמרכזיים ביותר בתורת החסידות, ומן הבולטים בתורת חסידות חב"ד בפרט: הקדוש ברוך הוא נמצא בכל מקום. מימי הבראשית של הולדת החסידות נאמרו, נלמדו, הושרו ונזעקו האמיתות הללו: השגחה פרטית בכל פרט ופרט, הקדוש ברוך הוא המהווה את הבריאה בכל רגע ממש מתוך תוכה, אחדות ה', וההתבטלות המוחלטת של כל הבריאה אליו.
באותם הימים של ראשית החסידות, לא היו הדברים מוסכמים על הכל כלל וכלל. נושא זה היה אחד מגרעיני המחלוקת באותה תקופה והוא כלל דיון בהבנת סוד הצמצום – "כפשוטו" או "שלא כפשוטו": האם צמצום האור של הקדוש ברוך הוא המופיע בספרות הקבלה משמעו סילוק מוחלט של אורו או צמצום וחשיפה מותאמים למקבלים? האם העולם הזה הוא מקום משכן לנוכחות הבורא?
שנים לא רבות כל כך חלפו מאז אותם הימים ועד היום הזה. נדמה שהיום הנחת יסוד חסידית זו הפכה נחלת הכלל. לא עוד "אלוקים שבשמיים", אלא "אלוקים שבכל מקום". לא עוד דימויים של פקח היושב בחדר מוקף במצלמות אבטחה המשדרות מה קורה בעולם, אלא דימויים של הקדוש ברוך הוא כנשמת העולם, כרוח החיים הממלאת כל נים ונים של הבריאה. כשאני מלמד בשיעורים שונים את הנושא, אני מוצא שאני זקוק להסביר לאנשים – לא מה אומר האדמו"ר הזקן, אלא מה אפשר היה לחשוב אחרת...
בעיניי, זהו אחד מן הדברים הנפלאים ביותר שחוללה התפשטות החסידות והפיכתה לנחלת הכלל. שכן, כדבריו של האדמו"ר הזקן בפרק ל"ד בתניא, ביחס לאמונה זו באחדות ה': "כשיעמיק בזה הרבה, ישמח לבו ותגל נפשו אף גילת ורנן בכל לב ונפש ומאד באמונה זו כי רבה היא, כי היא קרבת אלקים ממש".
ומה יותר טוב מזה?
בזמננו אנו אחת הדרכים המרכזיות להתמודד עם קשיים או עם חולשות של חניכים בכל מקום שהם, הוא על ידי עידוד והעצמה, כל מחנך יודע לחפש 'נקודות טובות' גם אצל תלמידים פחות טובים, ולשבח אותם.
זה לא תמיד היה כך, התופעה הזו היא ממש לב גילוי תורת הבעל שם טוב. לכאורה יש לתהות איך הדבר קשור לתורת החסידות, הרי עיקרה הוא גילוי עומקי התורה העצומים הגנוזים, ואם כן לכאורה היא אף יוצרת מרחק חדש בין ה'ישראל' לבין 'אורייתא', שהרי היהודי הפשוט אין בכוחו לתפוס ממדים נוספים אלה.
אך עיקר תורת פנימיות התורה – תורת הבעל שם טוב, היא לדבוק בפנימיות שבכל דבר, אם זה בתורה או בישראל או בהנהגת ה' את הבריאה; וב'עצמות' האיש הישראלי אין הבדל בין יהודי ליהודי, ורק בחיצוניות – בגילויים ובלבושים, ניתן לראות שונוּת ביניהם, על כן זה ממש לב החסידות.
אם נתבונן בקשר המיוחד של הבעל שם טוב עם יהודים פשוטים, מה הוא מצא אצלם, נבחין בבירור: הוא מצא שם תמימות, רצון טהור וקשר נקי בין אדם לקונו. כל אלו מבטאים 'עצמות' ללא שום חיצוניות, והרי יש בזה אמת יותר מכל הלבושים, יהיו מפוארים ככל שיהיו. אין כאן סתם חיזוק ועידוד לחלשים, אלא גילוי האמת הפנימית.
כאן צריך להוסיף ולומר שהבדל עצום יש בין האינדיבידואליזם של העולם המערבי לחשיבות איש ישראלי. כאשר במערב עוסקים בשוויון שבין כולם, מתכוונים בעצם לחיסרון ולאפסות - כולם שווים בהיותם גופים חסרי פנימיות, לפי מחשבתם. אך אנחנו יודעים כי כולם שווים מפני היותם חלק א־לוה ממעל.
אם כן ניתן לסכם ולתאר שלוש התייחסויות אל הפרט: הראשונה - הערכה והתייחסות לפי הישגיו, זוהי בעצם הערכת ה'תורה' ולא ה'ישראל'. השניה - לומר שכולם שווים, במובן שכולם לא 'שווים' מכיוון שכולם מוגבלים וחסרי חשיבות. השלישית והחסידית - לראות את הפנימיות והעצמות ולא את המעשים החיצוניים, שהיא החשיבות הנצחית המוחלטת, שתכליתה הביטול וההתייחדות.
פעם אחת, ניגש אחד מהרבנים בדורו של הבעש"ט ושאלו, "אמור נא לי, מי הרב שלך? מי לימד אותך תורה?" ענה לו הבעש"ט: "אבי. אבא שלי הוא גם מורי ורבי". גיחך הרב ואמר "הלא התייתמת בגיל חמש, מה כבר הספקת ללמוד עד אז?!" ענה לו הבעש"ט: "רגעים לפני שנפטר קרא לי אבי ואמר לי – 'ישראליק, אל תפחד משום דבר. ה' איתך תמיד בכל מקום'. מאז ואילך אני מיישם את התורה הזו".
מדוע בעצם יהודי פוחד? כי הוא חלש, כי הוא לא בסדר, כי הוא בטוח שבאמת לא מגיע לו, בגלל שמי יודע מה ילד יום ובטח ה' כועס עליו. בא הבעש"ט ולימד אותנו: אחי היקר, ה' איתך. הוא לא רק מחליט מה יקרה לך ולא רק מצפה ממך מהעבר השני של השמים; אתה לא רק עובד אצלו, הוא איתך, וזה באמת מה שהוא גם רוצה ממך - שגם אתה תהיה ביחד איתו. הקדוש ברוך הוא מדבר אליך דרך כל דבר כי אתה חשוב לו והוא רוצה לקדם אותך. ה' מדבר אליך גם מתוך ההתמודדות, הקשיים והניסיונות, הוא מתחבא לך בתוכם ומזמין אותך לעלות. ובעיקר, ה' נמצא אצלך בלב. תאמין בלב שלך שמרגיש ופועם, אלו פעימות שלו יתברך. ה' איתך.
"דע מה למעלה - ממך", אמר הבעש"ט. אתה מחולל את מה שקורה למעלה כי אתה וה'למעלה' הם אחד.
עד הבעש"ט המרחק של הגלות תפס את המרחב היהודי ועבודת ה' הייתה בעיקר מתוך יראה. גם כיום אפשר לשמוע סגנון כזה - 'תקיים מצוות, תלמד תורה, תיזהר לא להפסיק, תעשה מה שהתורה הגדירה לך כנכון וצודק ואז אולי תהיה בסדר'. בא הבעש"ט וגילה שה' איתנו פה והגאולה מתקרבת. עדיין הגאולה לא הגיעה בתקופתו להרי ישראל ולגבעות שומרון, אבל היא החלה להגיעה למקום החשוב ביותר - לליבות ישראל. "רחמנא ליבא בעי" חזר והדגיש הבעש"ט והניח בראש החברה לאו דווקא את הלמדנים המבריקים אלא את הפונים אל ה' בכנות ובכל ליבם הבוער. חפש את האור האינסופי של ה' בתוך התורה, אמר הבעש"ט, גם אם תצטרך לשם כך ללמוד קצת פחות, בקש את ההתעוררות שהתורה מעניקה לך. זה מה שמבקש ה' ממך. תן אמון בהתעוררות הלב שלך, אל תבטל אותה במחי יד ותאמר בזלזול 'דמיונות', 'רגשות', 'ילדותיות', העמק בתוכך כמי שבא באש קודש. ה' שמה.
כבר 3334 שנה אנחנו מציינים את מעמד הר סיני בחג השבועות. ובכל שנה העיסוק המרכזי הוא
שנים היא ישבה אבלה בשבועות האלו. פנים נפולות. אפורות. לא לובשת שום דבר חדש. לא הולכת
שלום חברים, אני רוצה לשתף אתכם בסיפור חיים ששמעתי לאחרונה. אולי אתם מכירים, יש מיזם חסידי
כתוב בגמרא "משה כתב ספרו ופרשת בלעם". "פרשת בלעם"?! מוזר, הרי הוא כתב את כל התורה… בהתבוננות קצרה
דיברנו לאחרונה על חשיבות החיוּת בעבודת ה', ועל הנזק שגורמות הקרירות, העצלות והעצבות. אדם חי ופעיל