ישנו כלל בהלכה שמצוות עשה דוחה איסור לא תעשה. השאלה הידועה היא מדוע הדין הוא כזה, הרי לעבור על איסור לאו חמור יותר מאשר לא לקיים מצוות עשה, והדבר בא לידי ביטוי בעונש. הרמב"ן בפרשתנו עונה על כך באמרו שמצוות עשה מבטאת אהבה, ואילו הימנעות מאיסור היא ביטוי של יראה. כאשר שניהם נפגשים ואפשר לקיים רק אחד מהם, אומרת התורה שעשה דוחה לא תעשה, זאת אומרת שהאהבה גדולה מהיראה.
במבוא ל'אור חדש' מובא סיפור שמחבר את המידות האלו יחד: "האדמו"ר ר' אשר השני מסטולין שאל פעם אברך אחד, שהיה מהמקושרים אליו ביותר, אם הוא ירא ממנו, האברך שתק, שאלו האדמו"ר בשנית, והאברך שתק. האברכים הרי אהבו את האדמו"ר אהבת נפש והאברך לא היה יכול לומר כי הוא ירא ממנו. כששאלו בפעם השלישית אם הוא ירא ממנו, ענה האברך כי הוא ירא שלא תפסק האהבה מהם, אמר לו האדמו"ר כי זו היראה האמיתית".
מידת האהבה מטבעה מתרחבת ופורצת ללא מיצרים, ובאה היראה לשים לפניה מידה וגבול. כך אף בפרקי אבות: "...הוו כעבדים המשמשים את הרב שלא על מנת לקבל פרס" – אהבה, "ויהי מורא שמים עליכם" – אותה היראה הנותנת קצב ומידה נכונה לאהבה שלא תעבור על מידותיה.
בדיון מפקדים שהייתי עד לו, אמר מח"ט הצנחנים שחיוני שהמפקד יאהב את חייליו והם ישיבו לו באותה מטבע. קציני השריון שהיו שם הביעו הסתייגות מביטויים של אהבה בין מפקד ופקודיו. אנו נאמר מתוך מה שחז"ל מלמדים אותנו, שאכן צדק מח"ט הצנחנים שיש מקום לאהבה בין מפקד לחייליו, אך אל לה לפרוץ גדר ולשם כך נדרשת היראה. כללים אלו שאנו למדים חותם הנצח טבוע בהם, והם שייכים לדורנו יותר מתמיד.