השמחה היא המבע הבהיר ביותר של החיים. להרבות בשמחה פירושו להרבות בחיים. יבדוק האדם בעצמו מה מוסיף לו חיים וכיצד מחייה הוא אחרים - וירבה בכך. יש מי שלומד והדבר מחייה אותו, יש מי שגומל חסדים, יש המתפלל, יש העמל, ויש רוקד ומתחיה - ירבו בכך.
החיים פועמים, זורמים. כל סוג של קיבעון ושל תקיעות פוגמים בזרימת החיים. זוהי עצבות – ההתקבעות במצב מסוים. דוד המלך מפזז ומכרכר לפני ה'. "מפזז", פירושו כנראה על דרך הדרש, מפזר את ה"פוזה". מיכל משקיפה מבעד החלון ומגנה את הפיזוז, אך דוד המלך מלמדנו שהיות לפני ה' מזמין מצבים שונים: לעיתים, ריקוד, פיזוז וכרכור ולעיתים כובד ראש. למשקיף מבחוץ בעד החלון לא מתאפשר מה שאפשרי למי שנמצא בזירת ההיות לפני ה'.
מרבים בשמחה גם אחרי פורים בכך ש"קופצים" פנימה לתוך החיים עצמם, ומסרבים לעמוד או להסתכל מבחוץ. כל אחד במקומו יבדוק היכן זה החוץ והיכן הפנים, ישאל מה יאפשר לי להיות בתוך הדבר עצמו ומה משאיר אותי כמתבונן בלבד. "להיות בתוך" מזמן גם כאב וצער, אך אין אלו סותרים את השמחה כי גם הם ביטויי חיים. כשאדם חי וכואב, הוא גם בשמחה כי הוא "בתוך"; כשהוא "בתוך" הוא חי, וכשהוא חי הוא שמח.
עצה אחרונה של רבי נחמן: מילי דשטותא. כשרואים שהמצב תקוע, ניתן לפעול מהחוץ פנימה. להזיז את עצמי, להשתטות מעט, לקפוץ על רגל אחת, לעשות פרצוף. "אחרי המעשים נמשכים הלבבות", וכשהלבבות נמשכים השמחה מגיעה.