בשיר של יום שני אנחנו קוראים על מפגש של שני מלכים - "כי הנה המלכים נועדו עברו יחדיו, המה ראו כן תמהו נבהלו נחפזו". מה קרה? "רעדה אחזתם שם חיל כיולדה", פחד גדול. באה רוח גדולה: "ברוח קדים תשבר אוניות תרשיש", נשברה הספינה שלהם, והם התרסקו.
ולמה כל זה? כי אנחנו רוצים לגדל את המלך האמיתי: "הר ציון ירכתי צפון קרית מלך רב". הר ציון זה הקריה של המלך הקדוש ברוך הוא, המלך הגדול. וכל אלה שרוצים להרים יד במלכותו, הקדוש ברוך הוא מרסק ושובר אותם. הוא מביא את הרוח - "רוח סערה עושה דברו" - ונוקם בהם את נקמתו.
"כאשר שמענו כן ראינו" - כל הדברים האלה שכתובים אצל דוד המלך, מלפני כמעט על 3000 שנה - עינינו רואות עתה במוחש.
"למען משפטיך ה'... כי זה א-לוהים א-לוהינו עולם ועד הוא ינהגנו על מות". חכמינו פירשו: כמו צעירים, עלמים, עם כוחות מתחדשים כל הזמן. למרות שאנחנו כבר עם ותיק, כוחנו הוא כמו עם שעכשיו קם לתחייה.
במכילתא דרשבי שמעון בר יוחאי כתוב: "אין המקום נפרע מן המלכיות עד שמפיל את שריהן תחלה, שנאמר 'ביום ההוא יפקד ה' על צבא המרום במרום ואחר כך ועל מלכי האדמה על האדמה'". ופירושו, שלפני כל ניצחון פיזי יש ניצחון רוחני (זוהר ג רעד:). את הממד הרוחני החשוב הזה צריכים לזכור במיוחד בעת מלחמה, כי המאבק הוא לא רק בין טילים וכטב"מים שלנו לטילים וכטב"מים של חמאס וחיזבאללה. המאבק כאן הוא בין ערכי היהדות לערכי האיסלאם.
עוד אומר הזוהר, כי הניצחון על ערכי האיסלאם יבוא כשה' יפקוד להכרית את כוחם בשמים, (עיין זוהר א קיט.), והאתערותא דלתתא שלנו היא להבין כי המערכה של החמאס והחיזבאלה, פתח ואיראן היא על השלטון באל אקצא. הכותרת שנתן החמאס למלחמה הזו היא שליטה על הר הבית. וכמובן שהשליטה לא רק על השטח הפיזי, כי לא חסרים להם שטחים.
הם מאמינים ואנחנו מאמינים שהר הבית הוא "שער השמים", ומכאן מושפע השפע הרוחני לעולם כולו. מכאן פעלו הנביאים, ועל השפע הזה כל המאבק. איזה ערכים ידריכו את העולם? האם ערכי החסד של אברהם שמלמד את בניו לעשות צדקה ומשפט, או ערכי מוחמד והאיסלאם שמלמד את בניו לחתום על הסכם ולשקר, לרצוח אנשים נשים וטף אחרי התעללות, ולאנוס נערות ונשים באכזריות.
במאבק הזה אנחנו מצליחים, במידה מסויימת. מצד אחד כבשנו את הר הבית, מצד שני הם מנהלים אותו בפנים. אנחנו מפחדים לנהל אותו. מתאים לנו להמציא נשקים חכמים ולמכור לעולם, לפתח תוכנות ואפליקציות מתוחכמות. אנחנו לא באמת רוצים שליטה בהר הבית. אנחנו לא באמת מוכנים להשפיע את ערכי היהדות לעולם כמו אברהם אבינו. לעומתנו, המוסלמים מאוד רוצים להשפיע את ערכי האסלאם לעולם. אכפת להם להשפיע על העולם יותר ממה שאכפת לנו, לכן הם מנהלים את הר הבית ואנחנו לא.
הם מכריזים שהמלחמה שלהם היא על הר הבית, ואנחנו לא. המלחמה שלנו היא רק למנוע את הטבח הבא. אנחנו לא רוצים לנהל את המקום הכי קדוש לעם היהודי. אנחנו רוצים מאוד לחיות בשקט בצד גבול עזה ולבנון ולפתח אפליקציות חכמות, ואין לנו שום שאיפות רוחניות מעבר לזה (בתור מדינה).
כשאלה מטרות המלחמה, אפשר לנצח רק ניצחונות קטנים וזמניים עד שהצד השני יצבור עוד קצת כוח וינסה פעם נוספת. יש לו מטרה מאוד נעלה, והוא לא יוותר עליה. גם אם נצליח להרוג את כל המחבלים ברצועת עזה, הרעיון לשחרר את ירושלים כדי להשפיע על כל העולם יישאר בליבם, והם יצמיחו כל פעם מנהיגים ולוחמים שינסו פעם אחר פעם לשחרר את אל אקצא באמצעות מבול של דם ואש על ידי חמאס ופתח וחיזבאללה וכו'.
אנחנו חייבים ללמוד מהזוהר כי הפתרון הוא פתרון רוחני. אנחנו צריכים להילחם על הזכות ללמד את העולם ערכים כמו אברהם אבינו. אנחנו צריכים לומר בפה מלא, קודם כל לעצמנו, כי אנחנו רוצים את אל אקצא כדי להשפיע את הערכים של אברהם לכל העולם, ולהתפלל על זה מכל הלב.
כשנתפלל מכל הלב על הזכות לתקן את העולם, כשנרצה באמת לקרוא בשם ה' בכל מקום - המוסלמים יפנו לנו את ההר בלי יריה של כדור אחד. הרי הם מרגישים שמשהו לא בסדר. אלוקים לא איתם, הם לא מנצחים בשום מלחמה, (חוץ מנצחונות נקודתיים בקרב בודד, כמו בשמחת תורה). הם מרגישים שאלוקים איתנו, אבל אנחנו לא באמת יודעים מה לעשות עם הר הבית.
ההר הזה הוא כאב ראש לממשלת ישראל ולמערכת המשפט. הם לא יודעים מה לעשות איתו. בשנת תש"ח עשינו את כל הטעויות כדי שיהודים לא יהיו בעיר העתיקה ולא ישלטו בהר הבית. מאסנו בבית המקדש. היה שלב שבו הערבים כבר ברחו מהעיר העתיקה של ירושלים, אבל ההוראות שלנו היו לברוח מעמדות המפתח בלי סיבה. עשינו בירושלים הפוך לגמרי מהקרבות שהיו לנו בכל רחבי ארץ ישראל בימים ההם.
במלחמת ששת הימים, כשכבר כבשנו את ההר בלי כוונה, מיד העברנו את המפתחות לוואקף הערבי. בפעם הראשונה והאחרונה בהיסטוריה של מדינת ישראל, שמחה הממשלה לקיים בהתלהבות ובאדיקות את הוראות הרבנים שאסרו על יהודים לעלות על הר הבית.
אם באמת רוצים לנצח במערכה הזו, אנחנו צריכים לחזור ולמלא את תפקידנו ההיסטורי. אנחנו הבאנו לכל העולם את האמונה בא-ל אחד. את ההכרה שאדם נברא בצלם אלוקים. את כללי משפט צדק והרדיפה אחריו. ואנחנו צריכים לתקן את העולם גם בעתיד.
אם אברהם היה יכול לשנות את העולם האלילי ולנצח, גם אנחנו יכולים. אם האבות היו יכולים להילחם בשורת שליטים שחטפו נשים לצרכי התעללות ולנצח, גם אנחנו יכולים לשנות עולם. אם מתתיהו היה יכול להילחם בתרבות היוונית ולנצח אימפריה, אנחנו בוודאי יכולים להילחם בתרבות הפרימיטיבית הזו ולנצח.
לנו זה יהיה יותר קל מאברהם. בימינו התועבה של האיסלם הרצחני כבר ניכרת לעולם. בימינו הקלון של הפרוגרסיביות באמריקה כבר התגלה ברבים. החורבן של האידאה הקומוניסטית הוא כבר היסטוריה. עכשיו התור של עם ישראל לחזור ולהביא את האור. כך אמרו כל הנביאים, וכדאי להאמין להם.
יש לנו את הקלפים הכי חזקים ביד. יש לנו את האמונה שהוכיחה את עצמה אלפי שנים. אנחנו חייבים להביא את האור. על זה המאבק האמיתי - לחלץ מעומק הנשמה את אברהם העברי שבתוכנו, ולהוציא אותו ממאסר. כך ננצח את החמאס.
"ארבעה נכנסו בפרדס", כך מתארת לנו הגמרא את הכניסה ללימוד תורת הקבלה (חגיגה יד). גם על רבי שמעון נאמר שהוא 'נכנס למערה' ("טשו במערתא", שבת לג). תורת הסוד מתוארת ככניסה למעבה הפרדס או אל מעבה האדמה. אין זה עוד מקצוע בתורה, אלא כניסה לעומקם של דברים.
כדי ללמוד את תורת הנסתר צריך להיות אישיות מתבוננת בנסתר שבכל דבר. מה יש בה בשקיעה, בפריחה, בסוד עלה קמל, בנוגה פרי בשל. מה סוד האדם, הלידה והמוות, מה סוד האתרוג, התפילין, ספירת העומר וארץ ישראל. מה סוד הזוגיות, ההורות, קין והבל, קורח וזימרי. כך הולך לומד הסוד וחושף את עומק החיים דרך עומק התורה. מה יש בקידושין, בכתובה, בבדיקת חמץ, ובהלכות נזיקין.
ולא רק באופן כללי, אלא גם באופן פרטי. כל מחלוקת בין רבי שמעון לרבי יהודה במשנה טומנת השקפה שונה וסוד של כל אחד מהם בדבריו. כל שקלא וטריא בסוגיית הגמרא בין רב נחמן לרבי זירא, צריכה לעלות מעולם העשייה לעולם היצירה, יש מאחוריה יצירתיות, ומשם גם לעולם הבריאה והאצילות. "למסתכל המרגיל את נפשו בזריחת האור מתגלה בכל דבר הלכה תוכן ישותה הפנימי", כותב הרב קוק (אורות התורה ד,ד). הרב כותב שללמוד קבלה בלי להיות קודם לכן אישיות מעמיקה, משאיר את הקבלה כ"רגש כהה", ולכן ראשית יש להיות "משוטט בשכלו לדעת את ה'" (אורות התורה י, ז). והרי ידוע שהדברים החשובים באמת - סמויים מן העין. ניתן לקבל אותם אך אי אפשר לקחת, כי נדרשת עבורם השראה. זו תורת הקבלה.
שלושה תנאים מיוחדים ללימוד הקבלה נותן לנו הבעל שם טוב, הוא שביקש להחיות את כל עם ישראל על ידי תורת הפנימיות.
הראשון: "ואבדתם מהרה"- אבדו את המהירות. הרצון להישגים, למהר ולהגיע, מנוגד לבקשת העומק. אחד המרבה ואחד הממעיט ובלבד שיכוון את ליבו לשמים. לכן אל תבקש להרבות, בקש יישוב הדעת כדי להגיע לכוונת הדברים (בעש"ט עקב סב). כך בחיים, בתפילה, במצוות ובעיקר בלימוד התורה. אל תגיע לשיחת עומק עם עין על השעון. אם רצונך להעמיק שיח, תן לדברים לצמוח, אל תמהר.
השני: להרבות בטבילות כמה שיוכל. הטבילה היא בקשת הנסתר, משהו דק שאין בכוחי להגיע אליו ללא זיכוך והיטהרות. לא שאתה טמא ולא בסדר, אבל כולנו קצת מגושמים וכבדים ביחס לסוד הדברים. הטבילה היא געגוע למשהו שמעבר, היא יחס של כבוד לעצמנו ולתורה (צוואת הבעש"ט).
השלישי: תפילה, ניגון ושמחה. הם יפתחו את נשמתך להשגת מה שמעבר. השמחה מנתקת את עבותות העולם האופף אותנו, הניגון מחבר אותך להרמוניה השמיימית, והתפילה מדביקה את האדם רוחין ברוחין בקב"ה, הוא עולם האצילות.
בכל דבר ישנם "עולמות נשמות א-לוהות", קיבל הבעש"ט מהיכל המשיח, כשעלה מהעולם הזה אל נשמתו ואל מקור חייו. כך תדבר אל ה' בתפילה, כך תלמד תורה וכך תחיה כל רגע בחייך (אגרת הבעשט תק"ז).
בכל שנה, יחד עם כל המצטופפים והמסתופפים בחצר רבי שמעון בל"ג בעומר, אני רואה בעיני רוחי אבוקה גדולה אחת על ההר. אבוקה של כמיהה לנסתר, של בקשת המעבר מהחיים שלנו, של שמחה וטהרה.
השנה, נעמוד מול ההר מרחוק. "הראיתיך בעיניך ושמה לא תעבור". סוד הקיום של העם שלנו כאן בארץ, כנראה עמוק יותר ונסתר יותר מכפי שנגיע אליו ברגלינו. אבל הסוד הזה נדרש יותר מאי פעם. לא על עצם הקיום שלנו אנו נלחמים כעת, אלא על עצמאותנו, על האומץ לחיות פה נכון בארץ. יחד עם כל המשפחות השכולות, עם משפחות החטופים, נתגעגע. נתגעגע לשמחה הזו הפורצת לחירות שלנו בארץ, לחופש לחיות פה נכון, עוד יותר הרבה יותר נכון מכפי שכבר היה.
מילים אלו שבכותרת, הנמצאות בפיוט המרגש 'אַשְׁרֵנוּ מַה טוֹב חֶלְקֵנוּ בְּהִלּוּלָא דְבַּר יוֹחָאי', שמושרות מדי שנה בשמחה ובכיסופים בל"ג בעומר במירון על ציונו הקדוש של רבי שמעון בר יוחאי זכותו תגן עלינו ועל כל ישראל, יחד עם עוד הרבה שירי תפילה וערגה לישועה לכלל ולפרט, כנראה לא יישמעו השנה לצערנו הרב במקום קדוש זה.
רבבות עמך בית ישראל הרגילים לפקוד את המקום בתפילה ובהתרוממות רוח שנה בשנה, לא יגיעו השנה, מחמת המלחמה הקשה בצפון והסכנה הכרוכה בכך, שפקדה אותנו מאז שמחת תורה והמתקפה הנוראה בדרום, שפתחו בה אויבינו הארורים במטרה 'לְ֭כוּ וְנַכְחִידֵ֣ם מִגּ֑וֹי וְלֹֽא יִזָּכֵ֖ר שֵֽׁם יִשְׂרָאֵ֣ל עֽוֹד'.
לעולים למירון מדי שנה, יחד עם מאות אלפי לבבות בעולם היהודי, זה מקום טבעי ביום נשגב זה לשפוך שיח ולעתור בתחינה למען עמנו ונחלתנו ולמען החטופים והפצועים, למען המשפחות השכולות ולמען חיילינו הלוחמים הגיבורים ומשפחותיהם התומכות, למען אחינו שבדרום ובעוטף ולמען אחינו שבצפון, בתפילה 'צוּר יִשְֹרָאֵל, קוּמָה בְּעֶזְרַת יִשְֹרָאֵל'.
מי כרבי שמעון בר יוחאי מבין ללבנו הדומע. מי כמוהו מכיר את הרגשת הלב של יהודי במערה. רשב"י ורבו הגדול רבי עקיבא זי"ע, התמודדו עם גזירות נוראיות של אומה רשעה שבגזרות השמד שלה על עמנו ביקשה באכזריות נוראה להשמיד את עמנו ולהכניע את רוח האומה ולבטל את תורתנו שהיא חיינו ואורך ימינו.
רבי עקיבא וקומץ תלמידיו בני עליה, רבי שמעון ורבי מאיר, רבי יהודה ורבי יוסי, נותרו לפליטה מתוך עשרות אלפי תלמידים שמתו במגפה או נטבחו בגזירות השמד הללו באכזריות קשה יחד עם מיליוני בני עמנו.
בתקופה קצרה של כחודש בלבד, מדי יום קבר רבי עקיבא למעלה משמונה מאות תלמידים, ובתוכם גם את בניו. הלב ממאן להאמין מה גודל הכאב וחורבן הקהילות והרוח שהיה באותם ימים, עד שחז"ל תיארו זאת במילים הקצרות והקשות 'והיה העולם שמם!'.
רבי עקיבא ורבי שמעון בחרו שלא לשקוע בייאוש, ומתוך ההפיכה פונה רבי עקיבא לתלמידיו ששרדו ומבקש מהם 'צאו ומלאו ארץ ישראל תורה' ומהם שבה תורה לפרוח. רבי שמעון, שנאלץ בתנאים כה קשים לשהות במערה שנים רבות, ומתקשה בתחילה להשלים עם חיי העולם הזה שממשיכים בחוץ כרגיל, בוחר ביציאתו השניה מהמערה לבשם את העולם בתורת הנסתר, שמעניקה לעולם מבט עומק על הקשר הנצחי בין הדוד לרעייתו האהובה, 'כלה קרואה' – כנסת ישראל, אהבה שלא פגה גם בימים קשים ונוראים.
אדרבה, דווקא באותם ימים מתגלה כיצד 'בַּ֭צָּר הִרְחַ֣בְתָּ לִּ֑י', בניסי תקומת האומה ותחיית התורה מחדש. באותם ימים זוכים ישראל אפילו להתרחבות התורה על ידי תורתו המאירה והזוהרת של רבי שמעון, שעד עתה דורות רבים הייתה נעלמת מעיני רוב ישראל ועתה ניתנת היא כמרפא לנפש האומה המגלה את רצון בוראה ואת אהבת הנצח לעמו ונחלתו.
אמנם הלב נקרע בראותנו את תמונות החורבן בכפר עזה ובבארי, בניר עוז וביער רעים ובשאר ישובי העוטף, וביודענו כמה יהודים קדושים נרצחו, חלקם ביסורים ובבזיון, על ידי בני ישמעאל שעליהם כבר אמר מלאך ה' לשרה 'וְה֤וּא יִהְיֶה֙ פֶּ֣רֶא אָדָ֔ם', אולם תלמידים אנו לתורה הגדולה של רבי עקיבא ותלמידיו שכמו הצופה הרואה למרחקים, נושאים את מבטם לישועת ישראל העומדת אחר כותלנו ואל ה' המציץ בין חרכי היסורים והכאב, העלבון הלאומי וצער הבנים. שוחק הוא רבי עקיבא גם בעת חורבן לא מפאת התעלמות מקשיי השעה הגדולים, שהרי מי כמוהו מלא לב רחום על עם ה' נחלתו, אלא מתוך אמונתו הנשגבה שגם בשעות משבר קוראת ברמה את קריאת הנצח של האומה 'שְׁמַע יִשְֹרָאֵל ה' אֱלֹקֵינוּ ה' אֶחָד'.
בכל שנה כאשר אנו מגיעים לרבי שמעון, אנו מתקשרים בכל תהליכי עוז וגבורה רוחניים אלו שלו, מתחברים לתורתו המאירה את עינינו. והשנה התקשרות זו נחוצה בכפליים. השנה רוחו הגדולה של הרב – רבי עקיבא, ותלמידו הגדול – רבי שמעון בוודאי תאיר את החשכה במבט העליון שהם מורישים לנו על נצח ישראל, נצח היא נחלתו ותורתנו. 'נֵ֣צַח יִשְׂרָאֵ֔ל לֹ֥א יְשַׁקֵּ֖ר וְלֹ֣א יִנָּחֵ֑ם כִּ֣י לֹ֥א אָדָ֛ם ה֖וּא לְהִנָּחֵֽם'.
תלמידי הבעש"ט זי"ע, שבתורת החסידות אותה הפיץ הרחיב את יסודות דברי רבי שמעון, הביאו בשם רבם 'כשלומדים דברי שום תנא וחכם מדברי הקדמונים, שהדבר ההוא הוא חיות ומוחין שלו, והאדם הלומד ומדבר דבריו, מדבק ומכניס חיות ומוחין שלו לתוך הדיבורים ... זהו בחינת השתטחות על קברי צדיקים'. השנה אנו קשורים בקשר עמוק עם אותם קדושי עליון רבי עקיבא ותלמידיו, רבי שמעון ותורתו. כמוהם נרבה אהבת ישראל, נגדיל תורת אמת בדרכו של רבי שמעון שאינו ירא לאומרה כדוד המלך, 'וַאֲדַבְּרָ֣ה בְ֭עֵדֹתֶיךָ נֶ֥גֶד מְלָכִ֗ים וְלֹ֣א אֵבֽוֹשׁ', נפיץ את אורה הזוהר של תורתנו ואומתנו ונקרב את גאולתנו ואת פדות נפשנו בעוז ובאמונה, מתוך תפילה 'כִּי לֹא יִטֹּשׁ ה' עַמּוֹ וְנַחֲלָתוֹ לֹא יַעֲזוב'.
ובמהרה יקוימו בנו דברי הנביא ישעיהו 'וְאָֽמַרְתָּ֙ בַּיּ֣וֹם הַה֔וּא אוֹדְךָ֣ ה' כִּ֥י אָנַ֖פְתָּ בִּ֑י יָשֹׁ֥ב אַפְּךָ֖ וּֽתְנַחֲמֵֽנִי. הִנֵּ֨ה אֵ֧-ל יְשׁוּעָתִ֛י אֶבְטַ֖ח וְלֹ֣א אֶפְחָ֑ד כִּֽי עָזִּ֤י וְזִמְרָת֙ יָ֣-הּ ה' וַֽיְהִי לִ֖י לִישׁוּעָֽה'.
'קוֹלוֹ זִמֵּר עָרִיצִים, ... וְהִצִּיל הַלְּחוּצִים, ... הוּא יַמְלִיץ טוֹב בַּעֲדֵנוּ, אֲדוֹנֵנוּ בַּר יוֹחָאי'.
כבר 3334 שנה אנחנו מציינים את מעמד הר סיני בחג השבועות. ובכל שנה העיסוק המרכזי הוא
מי מאיתנו לא נאלץ להתמודד עם שלל אירועים לא פשוטים בשנה האחרונה? כולנו התמודדנו, ועדיין. אולם
מי המלך שלך? * המלך שלי הוא הוד רוממותו הסטייק. זה לא חייב להיות דווקא הסטייק,
אחת התובנות החשובות על ראש השנה שגיליתי לאחרונה, הופיעה דווקא דרך אחד ממנהגי החג החריגים, מנהג
עָנָה וְאָמַר: אֲסַפֵּר לָכֶם אֵיךְ הָיוּ שְׂמֵחִים. שֶׁפַּעַם אַחַת הָיוּ תִּינוֹק וְתִינֹקֶת שֶׁהָיוּ בָּאִים אֶל הַמֶּלֶךְ