האוצר שמתחת להר סיני
כבר 3334 שנה אנחנו מציינים את מעמד הר סיני בחג השבועות. ובכל שנה העיסוק המרכזי הוא
סעדיה הגיע לישיבת יפו לפני 10 שנים.
גם במעלליו יתנכר נער, כבר בשנה הראשונה, אחרי מספר שבועות שהוא חזר הביתה, הוא אמר להורים שלו: אצלנו בישיבה אנחנו שתי שבתות בבית, ושבת אחת מבקרים את ההורים. ההורים שלו שאלו, מה אתה מתכוון? וסעדיה ענה: הישיבה זה הבית, שתי שבתות בבית, שבוע אחד מבקרים את ההורים… אבא שלו אמר לי: מאוד אהבתי את זה.
אמנם אמא שלו אמרה: בית זה בית, אבל סעדיה היה בשלו והוא באמת למד בצורה מאוד רצינית.
בסדרים הוא תמיד ישב לידי, ואחד הדברים המיוחדים שהיו בו, שכשהוא למד הוא לא פטפט באמצע. הוא למד רצוף מרגע שהוא התחיל עד הרגע שהוא סיים. כשהוא למד הלכה, למד אותה בצורה הכי רצינית עד הביצוע המעשי שלה. כשהוא למד גמרא, למד וניסה להבין עד כמה שהיה יכול. כשהוא למד אמונה או תנ"ך, או גם כשהוא לימד ילד לבר מצווה, לימד אותו הכי טוב שהיה יכול - בין אם הוא לימד אותו בקריאה ספרדית, בין אם לימד אותו בקריאה אשכנזית.
סעדיה לא רק היה בחור ואברך שקדן בלימוד, אלא הוא גם היה אבא. כשהוא היה עם הללי בידיים, הוא היה איתה לגמרי. כשהוא היה במשפחה, היה לגמרי. הוא לא בזבז את הזמן, אבל כאשר היה עם המשפחה הוא היה בעל אוהב, אבא אוהב, כל כולו היה עם המשפחה או עם הילד, ואחר כך חזר ללימודו.
אחד הדברים שסעדיה הצטיין בהם וייחדו אותו, היה שתמיד הוא היה עם חיוך על הפנים, קידם כל אחד לא רק בסבר פנים יפות אלא בשמחה. כל מי שנפגש איתו, החיוך שלו היה מדבק וגם החבר שהיה נפגש איתו היה מתחיל לחייך והיה אופטימי במהות שלו.
הוא קיים ממש בכל הוויית חייו את מה שדוד המלך אומר, עבדו את השם בשמחה, בואו לפניו ברננה.
אני לא אומר שלא היו לו קשיים, היו לו מדי פעם קשיים כמו שיש לכל אחד, אבל אף פעם לא ראיתי שהוא נכנע לקשיים. השילוב של ההתמדה שלו עם השמחה הוא שילוב נדיר, כי פעמים רבות אנחנו רואים אנשים שמתמידים ושוכחים לחייך, ואנחנו רואים אנשים מצד שני אנשים שמחייכים והם שוכחים להתמיד ולשקוד בתורה. אצל סעדיה שני הדברים הלכו כאחד. גם שמחת החיים, גם השמחה בתורה והשקיעה בתורה, גם השמחה עם הילדים, וגם השמחה עם אשתו רחלי.
אחד הדברים שסעדיה הצטיין בהם היה קריאת התורה. יש הרבה שהם קוראים לבר מצווה, אבל אחר כך אין להם הכוח להמשיך וללמוד עוד פרשה ועוד פרשה. יש כאלה שאין להם כוח ההתמדה. יש כאלה שחושבים שזה לא מספיק חשוב, ויש כאלה שמחפשים רק דברים מעניינים.
אבל סעדיה לא ככה. מאז שהיה נער וחשב שזה נכון וטוב לקרוא בתורה, הוא התמיד בזה עד שידע את כל התורה בקריאה בעל פה! כל פעם שהיה חסר בעל קורא בישיבה, אפילו בלי שהיה צריך להתכונן, היינו אומרים: סעדיה, צריך בעל קורא, והוא היה מיד מתייצב וקורא בצורה מדוייקת, ולפעמים היה קורה אפילו פעמיים כשלשני מניינים, בישיבה ובבית הכנסת, היה חסר בעל קורא, היה הולך וקורא בשניהם.
חוץ מזה שהוא דייק מאוד בקריאה, גם הייתה לו עין חדה ולא אחת הוא ראה דברים שצריך לתקן אותם בספר תורה, וכך הקריאה שלו הייתה גם סוג של הגהה של התורה.
הלוואי שהיו רבים הולכים בדרכיו ואוהבים את כל החלקים השונים בתורה, מהמקרא והקריאה בתורה עד הגמרא, מהלימוד של ההלכה ועד לימודי אמונה, שגם שם כשהיה לומד אמונה היה מאוד חד, מאוד וברור, ומאוד מחפש את האמת.
בשקט ובפתאומיות נעלם לנו סעדיה. השאיר אחריו חלל גדול של צער ותדהמה. אני בוהה בתמונה שלך מתנדנד על הכסא ולומד גמרא, מגניב מבט מחויך ומסתלבט על המציאות אי שם בעזה. אמנם למדנו באותה הישיבה, אבל פער של שבע שנים ואינספור טרדות של אינספור ימים הפרידו בינינו.
אני חוויתי אותך בעוצמה כגבאי, או כחצי גבאי, או כמשהו לא רשמי אבל בכל זאת עושה כל מה שצריך כדי שבית כנסת 'חלב חיטים' ברחוב לבונטין ביפו יתעורר לתחייה. אני גבאי בבית כנסת 'אור החיים' ברחוב הצדף מעל הנמל של יפו. בתור למעון או בטיול של שבת היינו נפגשים במקרה ומדברים. אתה היית חותר מיד לעזור ולפתור. מה חסר לכם שם? איך הולך לכם שם ב'צדף'? אני הייתי שוטח את דאגותיי בהתקרבנות פולנית אופיינית ואתה היית תמיד שש וצוהל. איך לעזאזל גבאי מלא טרדות קטנות ומריבות קטנוניות של מתפללים יהיה שמח כמוך.
סיפרתי לך שקשה לנו למצוא ספר תורה. שספר התורה שעלה לבית הכנסת מטורקיה בשנת 50 מלא שגיאות כרימון. אני רק סיפרתי כבדרך אגב אבל בתוך יומיים כבר מצאת תורם, מעלי. ומאז לא עזבת אותי עד שאפגוש אותו. עד שאשכנע אותו לתרום את הספר עבורנו. אני זוכר את עצמי גורר רגליים בשלל עיסוקים וטרדות ואתה רודף אחריי כמו מזכירה אישית, על בית כנסת שלא שלך.
הכי אני זוכר נסיעה אחת, חזרתי הביתה ועמדתי לרדת מהכביש הראשי של צומת וולפסון לתוך יפו. אני שומע צפירות מבהילות. תמיד ביפו העצבים רופפים אז צפירות מבהילות זה אללה איסתור. אני מסתכל מימין, ורואה אותך עם החיוך השאנן הזה. אני פותח את החלון מוכה תדהמה ואתה חוזר מיד לנקודה: לא הבנתי מה איתך, טאוב, אתה רוצה את הספר תורה או לא? תחליט! כך אמרת ועקפת אותי וחטפת את הרמזור. עם כל הרמזים והמטאפורות שהמשפט הקודם גנז בתוכו.
תודה לך סעדיה, הרב והשרברב, התלמיד חכם והמתנדב החם, הגבאי המקביל ומי שנלחם אותנו להציל. לך בשלום והלוואי שתבוא לבקר בחלום.
מחויבות
אני מיפו, והכרתי את סעדיה, שלום-שלום כזה.
כשחיפשתי מורה לבר מצווה לבן הבכור שלי, אלעד, כולם אמרו לי: "סעדיה, הוא אלוף, איזה נוסח שתרצה, הכל הוא יודע".
טוב, אנחנו אשכנזים, אבל סעדיה ידע את כל עולם הטעמים והקריאה בצורה כל כך מדוייקת, כאילו הוא עצמו נולד במזרח אירופה.
ללמד מתבגר בן 12 וקצת לבר מצווה זה לא פשוט. מאוחר, אחרי בית ספר, אין כוח.
אבל הבן שלי אלעד, התאהב מיד בסעדיה, איך אפשר שלא?
פעמיים-שלוש בשבוע הם למדו והוא הפך לסוג של אח גדול שלו. החיוך, הנועם, הרוגע. כשאני הייתי לחוץ שאלעד בכלל לא מוכן, סעדיה היה רגוע: הוא אחלה, הכל יהיה בסדר. כמובן שהוא צדק.
בר המצווה הייתה בשבת 'ויצא', תחילת המלחמה. חודש לפני כבר סעדיה היה במילואים, ואני הייתי צריך לעשות את כל הפינישים של הבן שלי בקריאה, למרות שאני זייפן נורא.
לא האמנתי שהוא יצליח, אבל סעדיה חתך מהמילואים רק כדי להיות בשבת בקריאה בתורה של אלעד, ומיד חזר למלחמה. יכול היה לעשות אלף דברים אחרים בשבת הזו, אבל המחויבות שלו גברה על הכל.
יומיים לפני שהוא נפל שלחתי לו הודעה (מצורפת): יאללה תתחיל להתכונן, יש לי עוד בן שצריך להתחיל ללמוד את הפרשה שלו. והוא כתב לי: אני בעזה, אבל כשאני יוצא אני על זה.
סעדיה כבר לא ילמד את בני השני. הוא כבר לא יזכה ללמד אותו את עולם הקריאה בתורה. הוא כבר לא יעמוד ליד בנו שלו בבר המצווה שלו.
חלל נורא.
צר לנו עליך, אחינו סעדיה. נעמת לכולנו מאד.
נתגעגע.
כבר 3334 שנה אנחנו מציינים את מעמד הר סיני בחג השבועות. ובכל שנה העיסוק המרכזי הוא
"במהלך ימי השבעה השתדלתי לקום עוד לפני הזמן של התפילה, כדי להתחיל בנחת את התפילה לפני
קישינב תרס"ג מוצאי חג הגאולה בארץ הקרה, על יהודי העיר בגולה, עלילה. הופל הפור, הותר דמם,
פרפקציוניזם. הרצון להיות מושלם. מקור לא נגמר לתסכולים. * חידון קצר: מה ה' רוצה ממך? *