באחת ההתוועדויות בהן השתתפתי בצעירותי דיבר חסיד שיגע לפרנסתו ועסק גם בהפצת יהדות. הוא תיאר שכשהוא חוזר בלילה 'גמור' הביתה, הוא מכריח את עצמו ללמוד חצי שעה, והוא משתדל שלימודו יהיה בגמרא, דווקא גמרא!
הוא הסביר שלפי התניא עיקר לימוד התורה הוא ההתאחדות הנפלאה של שכל האדם ב'שכלו' של הקדוש ברוך הוא, ועיקר השכל הוא בגמרא ושם תופסים בו ממש. בפנימיות התורה מדברים על ה'מציאות' האלוקית ללא שאנו מבינים עד הסוף את 'מהות' העניין. דווקא את לימוד הגמרא, העוסק במושגים גשמיים, אנחנו קולטים עד הסוף, וכך אנחנו מגיעים לשיא ההתאחדות הקדוש ברוך הוא.
בזמנו לא הבנתי עד הסוף מה הוא אמר, אבל לפחות קלטתי שיש סיבה חזקה לכך שרוב היום בישיבות מושקע בלימוד גמרא. ההסברים המוכרים לא הניחו את דעתי. חידוד השכל יכול להתבצע גם עם מתמטיקה (ומה יעשה מי שחידוד השכל אינו שאיפת חייו?), וידיעת שורשי ההלכה חשובה לרבנים פוסקי הלכה... גם ההסבר שבחור ישיבה "לעמל יולד", והכי קשה זה גמרא, לא מאוד משמח. באותה התוועדות הבנתי שיש כאן סיבה נוספת ועמוקה.
וכך מפרש בעל התניא (פרק ד) את דברי חז"ל שהתורה נמשלה למים: כפי שמים יורדים ממקום גבוה למקום נמוך ונשארים אותם המים, כך התורה ירדה ממקום גבוה מאוד – "שעשועי המלך בעצמותו" ו"אלפיים שנה קדמה תורה לעולם" – אל העולם הזה, ונותרה אותה תורה קדושה ושמיימית. הגמרא היא אותו אור עצום שלמעלה מכל העולמות; אמנם היא ירדה לעולם שבו מבינים בעיקר "שור שנגח את הפרה", אך לא עומעמה מעלתה וקדושתה. את הצמא לקדוש ברוך הוא ניתן להרוות דווקא על ידי מים חיים אלו.
ואף שהתורה התלבשה בלבושים גשמיים שיתאימו לתפיסתנו, הרי הקדוש ברוך הוא בכבודו ובעצמו נמצא בלבושים אלו ו"הרי זה כמחבק את המלך דרך משל. שאין הפרש במעלת התקרבותו ודביקותו במלך בין מחבקו כשהוא לבוש לבוש אחד, בין שהוא לבוש כמה לבושים, מאחר שגוף המלך בתוכם!".
אז בוודאי שהכרחי ללמוד ולשנן הלכות בשביל לקיים את מצוות ה', וברור שנלמד חסידות ומחשבה בשביל למלא את כוחותינו הפנימיים, אבל לא נשכח את המעלה המיוחדת שבלימוד הגמרא, בו 'מבינים את הראש' של הקדוש ברוך הוא ומחבקים אותו!