"אמר רבי יהודה ברבי סימון: שתי יריכות של אשה נעשין כשתי אבנים, כדי שיהיה בה כח שתהא יולדת, אמר רבי מאיר: מעשה נסים הקדוש ברוך הוא עושה עם התינוק הזה, כקריעת ים סוף" (מדרש אגדה ויקרא פרק יב)

קריעת ים סוף הינה פיצול של דבר שלם למרכיביו. לפי חז"ל כל העולם נברא על ידי התפצלות של האחדות העליונה, ולכן המים מתחלקים למים שמעל לרקיע ולמים שמתחת לרקיע; החושך והאור נבדלו זה מזה, וגם האדם הראשון התפצל לזכר ולנקבה. במוצאי שבת אנו "משחזרים" את בריאת העולם במעבר מהשבת, שהיא עולם האחדות, לששת ימי המעשה - עולם הפרודים, ומבדילים בין קודש וחול, ישראל והעמים. אמנם במקור הם דבר אחד: ישראל והעמים הנם האדם העליון, קודש וחול הם ביטוים שונים של קודש הקדשים, ויום השבת וימי המעשה הינם הופעה של יום שכולו שבת. כל זאת נועד כדי ללמדנו שכל הדברים בעולם הינם גוונים שונים של אותה מציאות עליונה ואחדותית, שרק התפצלה למרכיבים שונים.
הרעיון של איחוד על ידי פיצול למרכיבים מתבטא גם בקריעת ים סוף. קריעת הים נועדה להרשים את נפשנו הלאומית ולהראות שאפילו הים, הדבר הכי גדול שהאדם קולט בעולם, מתפצל. כדברי הרב אברהם רמר זצ"ל, "גם כאשר הים שב בבוקר לאיתנו אין זה אותו הים שהיה קודם קריעתו: זהו הים שנכנע לפני בני ישראל". הסמל של הגבוליות, של הטבע האטום, של הסופיות עצמה – נבקע.
הלידה היא הופעה חד פעמית של חיים חדשים ממקור הקודש, שבה יורדת נשמה רוחנית לגוף גשמי. אף היא מהווה בחינה של המערכת האחדותית והאורגנית כאחד: החיים העליונים מתפצלים לשתי בחינות וההסתכלות המפורדת והקטועה על המציאות נעלמת. זהו "עלמא דחירו", עולם החירות, החירות המוחלטת של התפיסה האחדותית.