בס"ד

יום שני, 15 אוגוסט, 2022
הכי עדכני
ממסורתי לדתי
דור צמא לקבלת עול
// משה שילת

קודם כל צריך להבין את ההגדרה של מסורתי ושל דתי. המושגים האלו נכונים וקיימים, והגדרתם קשורה בעצם לאהבת ה' (מסורתי) ויראת ה' (דתי). המסורתי רק אוהב את הדבר ונמשך אליו לפי היכולת שלו, הרצון שלו וההתחברות שלו, אבל בלי לחייב את עצמו בשום אופן עד הסוף אל הדבר.

לעומתו, הדתי הוא לפני הכל מחוייב, מקבל עול מלכות שמים. ועל זה הוא מוסיף את האהבה והתחברות הכל כך חשובים! אבל הדתי נזהר שלא האהבה וההתחברות בלבד תנחה אותו, אלא שלפני הכל תהיה קבלת עול ומחוייבות לה' יתברך, שהיא מחוייבות לתורתו ומצוותיו, ובפשטות הכי גדולה: מחוייבות לשולחן ערוך.

איך הופכים מסורתי לדתי? מדברים על זה בדיוק! על הצורך לקבל עול מלכות שמים, על הקדמת נעשה לנשמע, על כך שלהתחבר לאין סופיות של הקב"ה זה רק על ידי קבלת עול, וזהו הדבר המתוק והעמוק ביותר בעולם.

צריך ללמוד חסידות ולהבין שקבלת עול זה לא בדיעבד אלא לכתחילה, שה' ברחמיו המרובים מאפשר לנו גם להבין ולאהוב ולהרגיש אותו, אבל עיקר הקשר בינינו לבינו הוא מעל ההרגשה, ההבנה וההיגיון. הוא אין סוף, ואי אפשר באמת להרגיש ולהבין אותו עד הסוף. אבל כשאנו מקבלים עלינו את עולו בלימוד תורתו וקיום מצוותיו, הוא נותן לנו להתחבר אל עצמותו ומהותו ממש. הוא רוצה שנהיה עבדים שלו ולא רק בנים, וזהו קשר גבוה יותר ולא נמוך יותר, לכתחילה ולא בדיעבד.

הרבי מליובאוויטש אמר שוב ושוב שהדור שלנו, והצעירים שבו במיוחד, צמאים שידברו אליהם בשפה של קבלת עול, שזוהי גם השפה של התורה, בלי לייפות ובלי להעמיד הכל על האהבה.

הרבי הגדול, שחי בדור הכי פתוח, ושהוא עצמו מראה אהבה אין סופית לכלל ישראל ולכל אחד בפרט, ומקרב את כל ישראל על ידי שלוחים בכל רחבי תבל, מדגיש שוב ושוב: קבלת עול מלכות שמים! זו השפה שיהודי מחכה שידברו איתו בה, ככה תצליחו לקרב את עם ישראל!

זו הדרך להפוך מסורתי לדתי. וכשנהיה דתיים טובים אז גם נפתֵּח ונשגשג את אהבתנו והתחברותנו למסורת, באהבה רבה ואהבת עולם.

מבחוץ ומבפנים
// הרב ראובן פיירמן | מכון מאיר

אנשים לא תמיד מקשרים בין אמונתם הפנימית לבין החיים והמעשים שלהם בפועל. ולכן יש נתק בין מה שאדם מבין ומאמין לבין מה שאדם עושה. הדבר נכון לא רק לגבי חיים לפי האמונה הדתית אלא גם לתחומים כמו התמכרות לסיגריות ולהימורים. אדם מבין שהדבר מזיק לו אבל ממשיך, וזאת מפני שהוא חי בנתק בין ההבנה לצורת החיים בפועל.

כדי שאדם יקשר בין ההבנה והאמונה לבין צורת החיים בפועל, נדרשת פעולת הסברה שתגרום לאדם להיות מודע ולהתחבר בנפש למה שהוא כבר מבין. זה יכול להתרחש דרך שייכות לחיים כאלה – על ידי מעבר לקהילה או סביבה שבה מנהלים אורח חיים דתי, שליחת הילדים לבתי ספר דתיים, וחיבור חברתי-רגשתי למסורת ולדת. בדרך הזו, העולם החיצוני של האדם משפיע על אורחותיו.

ויש דרך נעלית יותר בעיניי: כשאדם לומד עד כדי כך שבשבילו האמונה לא נותרת משהו שהוא רק חושב או מרגיש, אלא הופכת להיות בשבילו מעין אידיאולוגיה. הוא כל כך מבין את  הדברים ומפנים אותם עד שהוא לא יכול שלא לחיות על פי האידיאולוגיה הזאת. תפיסה אמונית כזאת דורשת לימוד פילוסופי, אמוני ורוחני מעמיק. בדרך הזו, העולם הפנימי של האדם משפיע על אורחותיו.

ככל הנראה, הטוב ביותר הוא לשלב בין שתי הדרכים האלה.

לא לייצר שיטות החזרה בתשובה
// עמית קדם | דמיון נובע

אי אפשר להפוך מסורתי לדתי. גם אי אפשר להפוך חילוני לדתי או דתי לעובד ה' באמת.

כל בעל תשובה יודע בעומק ליבו שאחרי כל ההסברים ההיסטוריים והפסיכולוגיים אי אפשר להסביר באמת מה קרה שם שהחזיר אותו בתשובה.

היה שם רגע של חסד, רגע של זריחת אור, של התעוררות נשמתית שאי אפשר להסביר אותה ולתרגם אותה לשיטות והגדרות. כמו במעשה של רבי נחמן 'אבדת בת מלך', ברגע שבת המלך נוגעת בך.

בפנים ישנו געגוע עמוק שמבקש לחזור הביתה. מבחוץ יש הרבה רעש שמנסה לטשטש את הכמיהה הזו.

מה קורה שם, כשפתאום האדם שומע את הקריאה הזו?

אולי כאב בלתי נסבל שהפיל את כל החומות, אולי סבתא שהייתה בוכה עליו בשעת הדלקת נרות, אולי פעם אחת שפתאום החליט לתת צדקה, או איזו התעוררות של רצון בלתי מתפשר לאמת, מחייבת ככל שתהיה.

בעיקר מה שהיה שם זו יד מושטת, מלאה ברחמים, שנשלחה אליו רגע אחד לפני שכבר יהיה מאוחר מדי. ממש כמו במצרים.

כנראה שלכל אחד יש רגעים כאלו לא פעם, כי ההתעוררות הזו צריכה להתרחש בכל רגע מחדש. אבל צרי