מרכזיות הגמרא ביהדות אינה מקרית - היא נעוצה בזיקתה העמוקה ללב לִבה של היהדות. ועם זאת, לדאבוננו, רבים הלומדים אשר אינם מסתגלים ללימוד גמרא בהיקף - וחלקם אף אינם מסוגלים לכך. צריך קודם להתגבר על כמה משוכות, ולא כולם עוברים אותן בהצלחה. השפה קשה, התחביר מוזר. יתכן שבמסגרת תרבות בת-זמננו, מנת תסכולם של רבים מחריפה עוד יותר; ובהתאם, אף השאיפה לתמצות ובהירות.
וכבר דובר ונכתב רבות על רתיעת מי שגדל על ברכי תקשורת אלקטרונית וסיפוקה המיידי - להשקיע בלימוד תחומים שדורשים עמל, ורק מבטיחים תמורת הפירות לטווח ארוך. על מדוכה מעין זו כבר ישב הרמב"ם, ומסקנתו ידועה. תהליך ההקלה על לימוד תורה שבעל פה שהחל בעקבות חז"ל, מצא את ביטויו המלא והמושלם ביותר ברמב"ם – וביחוד בספר "משנה תורה". מצד אחד, הספר כל כך קריא - בהיר, מסודר, מסוגנן בשפה ברורה ותחבירו פשוט; ומצד שני, הוא מקרין סמכותיות ומשרה אווירת פסגות של ראשוניות. בהקדמתו הוא כותב: "ובזמן הזה תכפו הצרות יתירות, ודחקה השעה את הכל, ואבדה חכמת חכמינו ובינת נבונינו נסתרה".
ההקבלה ברורה. אמנם מזמן, ברוך ה', אין מתקפת צרות יתירות הפוגמות בלימוד. אך דחיקת השעה בהחלט קיימת, הן בארץ והן בגלות המערב. בהעדר מצוקה, נפגעים מרץ וכושר לימוד התורה דווקא על ידי הדרור והשפע, על כל ביטוייהם ופיתוייהם. תרבות המונית רדודה, בידור תקשורתי נלוז, משמעת אישית רופפת, ברק טכנולוגיות חדישות, תחרות תחומי חול אטרקטיביים, אווירה פרגמטית ותועלתנית - כל אלה חוברים יחדיו לחתור מתחת למוטיבציה לעסוק בתורה בכלל ובגמרא בפרט. מערך זה פוגע לא פעם, לא רק בחוכמת חכמים ובינת נבונים פוטנציאליים, אלא אף נוגס ביראת השמים ובזהות התורנית של צעירים רבים.