האוצר שמתחת להר סיני
כבר 3334 שנה אנחנו מציינים את מעמד הר סיני בחג השבועות. ובכל שנה העיסוק המרכזי הוא
לעיתים, האב, במטרה לחנך את בנו, מסתיר פניו מפני הבן. האב, באופן מכוון, יוצר 'דיסטאנץ' בינו לבין בנו.
נשאלת השאלה: למה מצפה האב, שבנו יתמלא בטרוניה כלפיו? שעקב הריחוק יחדל הבן מלכבד את אביו?! או שמא, מבקש האב, שהבן יקבל את הגזירה בהכנעה הנובעת מאמונה בצדקת דרכו של האב?
התשובה לכך מורכבת:
האב במפורש מצפה שלמרות הנהגתו כלפי הבן באופן של "גבורה", יבין הבן שהאב נשאר אב. ועל אף פניו הזעופות, מצוות כיבוד אב נותרה בעינה והבן יקבל על עצמו את הדין.
ברם, מאידך, באופן 'לא רשמי' האב ממתין לשאלה: "אבא, למה?", "עד מתי?!"
וכך מצאנו בהשתפכויות הנפש של דוד המלך – שתי תנועות הפוכות: מצד אחד דוד מקבל על עצמו את הדין ואומר "חסד ומשפט אשירה", היינו: אני מזמר ושר גם בשעה שחסד ה' עלי, וגם בעת שהוא יתברך נוהג עמי באופן של "משפט".
והנה, מצאנו שדוד המלך גם לא מהסס להתריס כלפי שמיא: "עד מתי יחרף צר?!", "עד מתי רשעים יעלוזו?"
הכיצד אפשר להחיל בנפש אחת שני ניגודים קוטביים שכאלה?
אכן, זה 'פטנט' השמור רק ליהודים: כאשר הקב"ה מסתתר מאיתנו, מצד אחד אנו מקבלים ייסורים באהבה, ובמקביל אנו 'לא מוותרים' ומתחננים ומבקשים מא־ל מסתתר "היגלה נא".
לאמור: כאשר רק מסלול אחד נטו 'חוגג', והוא - הצעקה "מדוע", זה עלול אכן להתפרש כהתרסה כלפי שמיא. לא כן, כאשר גם המסלול השני מתרחש - קבלת ההעלם וההסתר בנימה של "צידוק הדין". כאשר שני אלה מתקיימים ביחד – אז מובן שה"חוצפא כלפי שמיא" איננה סתם עזות מצח, אלא רצון אמיתי וכנה לזכות ל"גלה כבוד מלכותך עלינו".
הקב"ה מתרחק מאיתנו לא כדי ש'נוותר לו', אלא במפורש כדי שהסתתרותו תגרום שנחפש אותו (אגב, על רעיון זה מיוסד שיר השירים). אבינו שבשמים מעניק לנו כוחות וממתין לקיום ההפכים: גם קבלת הדין, ובמקביל, ולא פחות, התביעה והצעקה: "עד מתי".
התרסה כלפי שמיא נוגעת ברצון שבין השורות, המבצבץ מבין המילים. לחכם ומבין מדעתו מוסרים ראשי פרקים והוא ידע להבחין שהתפוחים הנתונים ברשתות של כסף, תפוחי זהב הם (פתיחה למורה נבוכים). מציץ מן החרכים, שברי הדיבורים, חורי השתיקה.
אבל לפעמים גם רמזים אין. רק הרצון הנסתר. כזה שהמילים לא יכולות להביע. אדרבה, כל ניסיון לבטא את הרצון הפנימי בכלים ברורים וגדורים הוא פרדוקס. אי אפשר לבקש את הזולת שידע אותך, שיכיר ויתוודע לאשר "ליבא לפומא לא גליא" (זוהר חדש בראשית יד). סוד אמיתי אינו יכול להתגלות. הבקשה עצמה שומטת את הקרקע מההסתודדות, מהאותנטיות האינטימית.
אבל מיניה וביה, גם הזולת, אליו פונה כמיהת הנסתר, אי אפשר שידע ויבין, "אין איש יודע מה בליבו של חבירו" (פסחים נד). כשם שאי אפשר לפרש את הסוד, כך על אחת כמה וכמה לא יתכן שהזולת יתפוס ויבין את שהדובר לא מעלה על שפתיו.
שמא נתייחס לנאמר בלבד? לכתוב בספרים? לחתוך ופסוק? - לא ממש.
גם הרצון הגלוי, האומר לבלעם "קום לך איתם" (במדבר כב) הוא למעשה רצונו של בלעם: "בדרך שאדם רוצה לילך בה מוליכין אותו" (מכות י). מסתבר שגם הנגלה הוא חמקמק. מה שנראה כמשקף בבהירות את רצון הזולת, משקף לעיתים אותנו בלבד.
אז מה כן? ההתייחסות לנגלה מכבדת את הדובר. לפרשן את הזולת ללא הזמנה זו חוצפה. לשאלה, מתי הדובר מעוניין בהסתרת פניו ומתי הוא דווקא מעוניין בחשיפת הנסתר - אין הכרעה (עיינו ברכות ז). הסתרה, תריס והתרסה מתכתבות זו עם זו.
יש תורות שצריך להבין לבד. מי שהדבר בוער בו, עד שהוא מוכן לקחת סיכונים, להרוג ולהיהרג כפנחס, כנראה שהוא "בפנים" וההתרסה חושפת את רצונו הפנימי. אלא שגם אז אין ביטחונות, ההצלחה של פנחס היא לפני כן הטרגדיה של נדב ואביהוא שנתעברו בו, ואחרי כן שוב, סיפורו הטראגי משהו של אליהו (שער הגלגולים הקדמה לג).
לנסתר אין כללים. אולי קשה איתו, אבל אי אפשר בלעדיו.
בין בני זוג, העמדת פנים כאילו הכל בסדר היא אחת הדרכים הכי יעילות לחבלה בקשר. חוסר הכּנוּת מיד ישודר לזולת, שכמובן מצידו מעוניין באהבה והערכה אמיתית, ולא ש'ירַצו אותו'. לכן העמדת הפנים גם לא תשיג את מה שמעמיד הפנים מבקש. בנוסף, איכות הנוכחות של מי שמעמיד את פניו נפגמת אנושות, לא רק עבור הזולת, שמעוניין בנוכחות מלאה, לבבית וכנה של בן הזוג שלו. אלא אצלו, אצל מעמיד הפנים - הוא משדר שדר פנימי לעצמו שמי שמולו אינו בן שיח אמיתי, הוא לא חבר קרוב, הוא לא בן בריתו, לא כדאי לחשוף את עצמו בנוכחותו. ואמונה כזאת היא שכבה של קרח על הקשר.
באופן דומה, כנות היא רכיב חיוני בקשר עמוק ומוחשי עם ריבונו של עולם. אם נפנה אל ה' רק שעה שאנו ניצבים מול קהל, אוחזים בבן המהול שלנו, ואילו כשהרופא מבשר לנו על מותו של חבר מעדיפים אנו לפנות אחרי השבעה לפח של ליטר גלידה, אנחנו בידיים חוסמים את האפשרות לחוויה עמוקה של נוכחות ה' בחיינו. במקרה כזה ה' לא יותר קרוב אלינו מ'רחוק משפחה' שמגיע לשמחות ואנחנו מחייכים אליו אבל לעולם לא היינו מספרים לו על קושי שיש לנו בהורות או עם החברים.
יש התגלויות רבות של ה' בעולם. ויש גם התגלות של דין. גם זה ה'. יש שמות של ה' שהם שמות של דין. אנחנו צריכים להפנים שכמו שהסבל שלנו אמיתי וצורם, ככה גם הדין הוא אמיתי, הוא פן של התגלות ה', הוא לא טעות בייצור, או התעלמות. חוויית הדין הזה שכל כך כואב כדין שמגיע ישירות מאת ה' זאת גם דבקות, כפי שכותב רבי נחמן בשיחות הר"ן:"... באמת בוודאי אינם יסורים קטנים... כי נוטלין ממני הבריאות גופי, מי נוטל ממני הבריאות? השם יתברך! אם כן אני נדבק בו יתברך... אם כן אדרבא, עתה הוא סמוך יותר אליו יתברך".
היהדות אפשרה לעולם להתבגר מהאמונה הכוזבת שכל מה שטוב הוא מהאלים הטובים וכל מה שרע מגיע מזולתם - אנחנו צריכים להתבגר גם בליבנו פנימה מהנטייה הזאת. גם ברגעים קשים אני קשור לה' ופונה אליו תוך תיאור כנה של המציאות הרגשית שלי, בלי זיוף ובלי עידון. ובשיבה לזוג הנ"ל - גם ברגעים כאלה אנחנו נשואים. עם הזמן נגלה שדווקא הרגעים האלה חיברו אותנו ממקום עמוק יותר.
כבר 3334 שנה אנחנו מציינים את מעמד הר סיני בחג השבועות. ובכל שנה העיסוק המרכזי הוא
כשאמא חזרה מהעבודה היא מצאה את נטע יושבת מול צלחת עם שניצל וקוסקוס אבל רק מזיזה
כשפגשתי את אודיה שרעבי מיד בנימין, מאמנת אישית, לא יכולתי שלא להיזכר בדברים שרבי נחמן מברסלב
מאז שדוד סיפר לי על החברה החדשה, ובא רשמית לבקש רשות לעשות נזם, משהו בי נשבר.