האוצר שמתחת להר סיני
כבר 3334 שנה אנחנו מציינים את מעמד הר סיני בחג השבועות. ובכל שנה העיסוק המרכזי הוא
מניין באישון לילה
כנכדו של הבבא סאלי (אבי מורי רבי יהודה יהודיוף זצ"ל היה חתנו) זכיתי לראות ולשמוע רבות ממנו ומבני ביתו, ואשתף בדברים ששמעתי מכלי ראשון.
כידוע, הבבא סאלי היה עורך לרוב סעודות הילולא בימי פטירה של צדיקים. הכוונה לא רק לצדיקי משפחת אבוחצירא אלא גם לצדיקים בכלל, כמו למשל לבעל המגלה עמוקות, ובעיקר לתלמידי הבעל שם טוב וגדולי החסידות, מהם אני זוכר בבירור את הילולת בעל התניא.
פעם אחת הופיע בחלומו של הבבא סאלי רבי מנחם מנדל מוויטבסק, בעל 'פרי הארץ', וביקשו לערוך סעודת הילולא ביום הסתלקותו. הבבא סאלי שאלו מתי יום ההילולא שלו, והוא השיב: א' באייר.
ביום המיועד הורה הבבא סאלי לגבאי שבשעה 8 בערב יקיים בביתו הילולא לצדיק רבי מנחם מנדל מוויטבסק, ולשם כך נדרשים לפחות מניין אנשים שיבואו לשבת בסעודה ולומר 'לחיים', כשהבבא סאלי נוקב בשמותיהם. בשעה 8 התייצב המניין, אלא שהבבא סאלי לא יצא מחדרו. עברו ארבע שעות, וכאשר גם בשעה 12 בלילה הבבא סאלי טרם יצא לא נותרה לחלק מהאנשים ברירה, והם החלו נשמטים אחד אחד עד שנותרו מהם שלושה בלבד.
בשעה אחת בלילה נפתחה הדלת והבבא סאלי יצא מחדרו ושאל היכן המניין המובטח להילולא. השיב הגבאי בדחילו: "אנו מחכים לכבודו חמש שעות..."
בתגובה השיב הבבא סאלי שלא חש טוב ולא יכול היה לצאת, אבל לפני זמן קצר בא בחלומו שוב רבי מנחם מנדל ושאל מה עם ההילולא שהבטיח לו. אי לכך, אמר הבבא סאלי לגבאי, אין ברירה וחייבים להשיג עכשיו עשרה אנשים!
הגבאי נרעש ואמר שרחובותיה של נתיבות דוממים כעת, אי אפשר למצוא אנשים בחוץ. האפשרות היחידה שנותרה היא להעיר אותם מתנומתם. אך הבבא סאלי לא ויתר, והורה לו לצאת החוצה כשהוא סמוך ובטוח: יהיו אנשים.
יצא הגבאי מפתח הבית והנה בא מולו טנדר ובו בחורי ישיבה. הם עצרו לידו ושאלו: "היכן הבית של הבבא סאלי?..." התברר שהם חזרו עתה מבאר שבע לאחר פעילות מטעם ארגון 'יד לאחים' לרישום נערים לבתי ספר תורניים, וכשסיימו את מלאכתם בשעה מאוחרת החליטו משום מה שהם חייבים להגיע לבבא סאלי, ולפחות לזכות לראות את ביתו מבחוץ.
כמובן, הבבא סאלי הורה להכניסם הביתה באמרו שהם באו לסעודת ההילולא, והדברים היו פלא מראשיתם לסופם.
שותף בצער ישראל
בשנת תשמ"ב, כשפרצה מלחמת שלום הגליל, היה הבבא סאלי כבר בגיל 92. כשנודע לו על חיילים הנופלים בקרבות, הצטער מאוד. הוא פנה לשמשו ושאל: "מה ביכולתי לעשות עתה? בעבר, כשהיו צרות בעם ישראל, הייתי צם, מסתגף ומתפלל, אבל בגילי ובמצבי הדבר נבצר ממני. מה אני יכול לעשות בעבורם?"
השמש שתק, ואז הרהר הבבא סאלי לרגע והמשיך וחרץ: "מכאן והלאה, כל זמן שנלחמים, אני לא ישן על המיטה".
כך היה. השמש הוריד את המזרון (שגם כך היה דק) לרצפה, וכך שכב הבבא סאלי, הצדיק הישיש, במשך כל זמן המלחמה, כדי להרגיש בצערם של ישראל ולפעול ישועות למענם.
נסיעה שמיימית לעזה
ביום מן הימים אירע בחצר הבבא סאלי מעשה הלקוח כמו מימי הבעל שם טוב. הוא ביקש מנהגו להסיע אותו ברכבו, בלי לומר לו את יעד הנסיעה, רק תוך כדי נסיעה הדריך את הנהג אם לפנות לכאן או לשם. כך התקדמו בדרכם, עד שהנהג הבין לתדהמתו שהם נכנסים לתוככי העיר עזה...
הם עצרו במקום מרכזי בלב העיר, כשסידנא בבא סאלי יושב בתוך הרכב ואט אט החלו להתקבץ סביבם ערבים מקומיים. היה זה בתקופה שעוד כיבדו בעיר יהודים, והם התעניינו בכבוד בדמותו המיוחדת של הבבא סאלי ושאלו לזהותו.
הבבא סאלי הוציא מכיסו חופן מטבעות, והתחיל לחלק מטבע לכל אחד מהצעירים שהתאספו שם. על כל מטבע שהעניק הוסיף ואמר את הפסוק מאיוב: "זֶה חֵלֶק אָדָם רָשָׁע מֵאֱלֹקִים", וכשסיים לחלק את כל המטבעות אמר לנהג: "אלה כבר לא יהיו מחבלים...", ואז הדריך אותו בדרכם חזרה לנתיבות.
לבושתי, זוכרת את עצמי מתחמקת מלחשוף את עובדת היותי נינה של בבא סאלי, ולא ממקום של ענווה... אלא יותר ממקום של יראה.
בבא סאלי מגלם דמות של קדוש ובעל מופתים, ושמו נודע בזכות הניסים והישועות להם זכו וזוכים קהל עדתו עד היום.
הייתי רק בת חמש שנים כשנפטר ואין לי באמת זכרונות מוחשיים מהשהות לצידו, אך לאורך השנים ובהתאם לסיפורים אודותיו מבית ומחוץ, הצטיירה בדמיוני דמותו כמלאך צבאות ממש.
היה עלי למצוא דרך לגשר על הפערים שלא התיישבו בקלות... בין אדם שחי בפשטות ובצניעות, נגיש וזמין להמון העם ומהווה אוזן קשבת לקשיים ולאתגרי החיים, לבין דמות מופת שמקובלת ונשמעת בעליונים עד לכדי שינוי סדרי עולם ממש.
למרות שהיה זקן מופלג ולא נגיש עבורנו מפאת המרחק, גדלנו לאורו והתבשמנו מסיפורים אודותיו. וכמובן, הברכות שלו אפפו וליוו אותנו – החל מענייני היום־יום ועד לדברים ברומו של עולם.
אני בעצמי נולדתי מוקדם במעט מפרי ברכתו, לאחר שנאמר לו שאימי הרה וצריכה ללדת... צדיק גוזר – והקב"ה מיהר לקיים...
הבנתי שעל אף העובדה שבבא סאלי היה "בנן של קדושים", את מעלתו קנה בעמל רב ובעקביות.
בבא סאלי מיעט ליהנות מהעולם הזה, וצמצם את הצרכים שלו לכדי קיום בלבד. את שעותיו הקדיש ללימוד תורה, את האכילה והשתיה - כיוון לסעודות מצווה, חילק כל מה שהיה ברשותו לאחרים וקירב אל הקדוש ברוך הוא את בניו מתוך אחריות ורגישות גדולה.
גם אצל סבתי, בתו רחמה ע"ה, ראיתי מסירות נפש ותמימות בעבודת השם - צניעות בהליכות, בדיבור ובלבוש, אמונת חכמים מוחשית, הכנסת אורחים ודאגה כנה לנזקקים מהסוג שלא נראה בימינו, וכך גם אצל הוריי שיחיו והדודים.
החינוך היה מלווה בדוגמה אישית של ענווה, עין טובה, התמדה ושליחות, בבחינת תורת חיים. שושלת חיה ופועמת של "צבאות השם" מפרשת השבוע.
מדובר על זכות עצומה עבורי, ולצידה חובה תקיפה להיות ראויה למעמד ולייחוס, ובהתאמה לשאוף ולהשתלם במידות, לעבוד את השם בתמימות, להאיר בעצם נוכחותי ולאהוב בחינם.
בשנה האחרונה 'זכינו' ועם ישראל התגלה בתפארתו, בתוספת לימוד תורה, ביוזמות של חסד וקירוב לבבות ובמסירות נפש כפשוטו של ביטוי. כל אלו הם מסימני ישראל הגלומים בנו ושייכים לכולנו.
בבא סאלי הותיר כתבים שלוקטו ונקראו 'אהבת ישראל'. בחלקם הגדול מדובר על הכוונה במצוות "ואהבת לרעך כמוך" - מצווה שבבא סאלי קיים בכל מאודו בהידור גדול, וכדברי ר' עקיבא: "זה כלל גדול בתורה".
לרגל יום פקודת שנתו נשתדל כולנו לאמץ משהו מהנהגותיו באהבת ישראל, בעמל תורה, בפרישות, בשמירת העיניים, בקדושת הפה ואפילו במחשבה, והלוואי ונזכה לקרב את הגאולה צעד אחד נוסף ולהתאחד בקרוב עם רועי ישראל בתחיית המתים, במהרה בימינו אמן.
כבר 3334 שנה אנחנו מציינים את מעמד הר סיני בחג השבועות. ובכל שנה העיסוק המרכזי הוא
רבים מכם חוו פעם את ההתלבטות הזו במה להשקיע – בעם ישראל, בארץ ישראל, או אולי
בכל פעם שנאור כרמי, המנהל המוסיקלי של ׳צמאה׳, מתחיל לעבוד על ניגון חדש, בשלב הראשון הוא
ארץ ישראל, אמא אדמה, היום את בטח שמחה במיוחד, היום יום הולדת לאילנותייך, כיאה לצניעותך הוא
הרב, טוב לנו ביחד, אנחנו לא רוצים להיפרד. * תרשו לי לתמלל שיח דמיוני והיפותטי לחלוטין,