כאימהות רבות, אני מתכוננת לחורף לפני שהוא מגיע. נעליים, שמיכות ובגדים נשלפים מאי שם. פעם אהבתי את החורף והגשם, אך כשהגיעו הילדים ב"ה זה נהיה קשה. כביסות שלא מתייבשות, וילדים שמתייבשים שעות בבית. אז נשמתי עמוק, וחיכיתי לקיץ. אבל בגלל חום הקיץ, חיכיתי לחורף. ומאחר וזה תמיד יהיה הגלגל, כדאי להבין מה הסיפור כאן.
יש מישהו שלא ידע על מעגל השנה וגלגל החמה. האדם הראשון ראה שהימים מתקצרים והשמש הולכת ומתמעטת. גם לנו לעתים נדמה שהדלתות נסגרות. שארית הסיכויים לצאת מהמצר מצטמצמים לכדי עפר פורח, כאילו ה' מאותת שזה הסוף.
החורף מזמין אותנו לא להיבהל מהחושך, שעובר על כל אחד באופן המדויק בו בחר ה' להקדיר לו את השמיים. ובתוך החושך הזה לנשום. לשאוף אוויר צלול, נקי מגאווה. כולו 'אין'. אני וה' יתברך. אני כל כך תלותית בו. מתי ירד גשם ולא אצא לקניות ומתי תגיח השמש ואתלה כביסה. מתי ייפתח הלב לתפילה ומתי לא תהיה דקה של יישוב הדעת.
ואם אצליח להיות שוב ילדה שמתרגשת מהגשם, ארגיש את הנקיות שהוא משדר לי, בירידה שלו ישירות מה' אלי, בלי חציצה. ה' מכסה את השמיים בעננים מפני מקטרגים, שאף אחד לא יפריע לשפע האהבה הזה לזרום, ואומר: קחי שפע, בלי חשבון ותמורה, אני לא סופר את הטיפות, קחי ותיהני, תתחברי אלי. ה'אין' שהאדם רוכש מהתלות בה' ונתינת ה' בלי מגע אדם, מאפשר התחדשות. מתוך התלות והאהבה השופעת שלו ניתן למצוא בעצמי כוחות חדשים, יכולות נסתרות, שהם לא שלי, הם לגמרי ממנו.
וכשיגיע זמן האור בחודשי האביב, תתגלה הפריחה במלוא עוצמתה. השורשים שהעמיקו, שתו את הגשם שנתן ה', בזמן ובכמות שהוא רצה, נרקבו ושאלו למה הם פה בעולם – ייתנו פריים. אני אגלה כמה כוח קיבלתי, בלי ששמתי לב. התפילות שנשאתי בגרון ניחר, ובלב שלעתים לא האמין שהתפילות נשמעות – הנצו פרח, מדהים ביופיו.
ועדיין אזכור שהפרחים אינם שלי, הכוחות לא מהשרירים שהפעלתי. המים יתחילו להתאדות, ואשאר חסרה. יגיחו שאלות ובירורים, יציצו קשיים שחשבתי שאני כבר אחריהם, ועבודת ה'אין' וקבלת השפע של ה' תעלה רמה, בשנה הבאה.