בס"ד

עבודת ה' של סוכות
יוצאים מהכלים
// הרב נפתלי הירץ פלינטנשטיין, ראש מכון הוצאה לאור 'שפתי צדיקים'

בסוכות, "זמן שמחתנו", אנחנו עובדים את ה' יתברך במידת השמחה. אולם השמחה מתפרצת ועולה במיוחד במוצאי החג הראשון ב"שמחת בית השואבה", שממנה שואבים רוח הקודש. למה דווקא אז?
המלבי"ם (ישעיה לה, א) מבאר את ההבדל בין "ששון" ל"שמחה". השמחה היא תמידית ורצופה, והששון הוא על דבר שנתחדש, כמו מציאה או בשורה טובה. השמחה היא פנימית ומוגבלת בתוך הכלי כפי מידתו, והששון מתפרץ ויוצא מהכלים. הדבר דומה למים שביסודם אין להם צורה וגוון ובטבע הם מתפשטים לרוחב ללא גבול. אולם כאשר אנו מצמצמים אותם בכלים, הם מקבלים את צורת הכלי והגבלתו; אם הכלי הוא עגול גם המשקה שבתוכו עגול, ואם הכלי מרובע גם המשקה מרובע.
בספרי בית רוז'ין מבואר שבראש השנה העבודה היא בשופר הדומה לכלי, וכפי השתנות ותיקון הכלי למטה כך הוא השפע הבא מלמעלה. בראש השנה העבודה היא בבחינת גבורה ודין, המורים על הגבלה וצמצום. לא כך הם ימי הסוכות, בחג זה מאירים אורות מקיפים ואורות חסדים ללא גבול וצמצום. עם ישראל זוכה לשבת בצלו של הקדוש ברוך הוא, באהבה וברחמים גדולים, כולו חסדים, והוא מאיר בהם גילויי הארת פנים אל עמו. בחג הסוכות השמחה היא בבחינת "ששון", שמחה גדולה שמקיפה ומתפשטת ואינה תחומה ומוגבלת בכלי.
מצוות ניסוך המים הרומזים לחסדים בסוכות באה להורות לנו על חסדים שונים מכל השנה. הדינים והגבורות מתמתקים לאחר העבודה של ימי הדין, וכשאנו שואבים מים לתוך כלי, המטרה היא לצאת מהכלים – המים מגיעים אל המזבח ושם מנסכים אותם, המים חוזרים ומתפשטים ללא גבול. "ושאבתם מים בששון", המים אינם מים רגילים, הם מים של "ששון", מים ממותקים של חסדים ללא גבולות. כאשר הגבורות והדינים עצמם נהפכים לחסדים נולדת השמחה הגדולה ביותר.
שמחת בית השואבה מתחילה דווקא במוצאי החג הראשון, בו אנחנו נכנסים ליום השני שבו האושפיזין הוא יצחק אבינו הרומז לגבורה. בכך אנחנו מראים שהגבורות ממותקות והופכות למים מתוקים, ומכאן השמחה פורצת גדר אל שיא השמחה של השנה, וממנה שואבים רוח הקודש.

חג חידוש האהבה
// הרב עדין אבן ישראל - שטיינזלץ

קשר האהבה הזה אחר כך הולך ומתמסד, אבל מפעם לפעם אנחנו נזכרים ומדברים על חסד הנעורים, על אהבת הנעורים.
חג הסוכות הוא מצד אחד חג שהתורה איננה מסבירה את עניינו כזיכרון למאורע מיוחד או לנס מיוחד. מאידך חג הסוכות משופע יותר מכל החגים בעניינים מרובים ושונים זה מזה. עניין אחד הוא מצוות היום של הישיבה בסוכה. העניין השני הוא המצווה המיוחדת שכתובה בתורה כפסקה מיוחדת לעצמה של ארבעת המינים. העניין השלישי, שאמנם איננו קיים בימינו, הוא כל הסדר שהיה בבית המקדש בהקרבת קרבנות מיוחדים ובשמחת בית השואבה עם כל מה שהיה כרוך בזה. וכן מה שמופיע לעתיד לבוא, שחג הסוכות הוא החג שבו כל אומות העולם עולים לרגל לתת כבוד לאלוקי ישראל.
העניין של הישיבה בסוכות נראה לכאורה, כפי שפירשו רבים, כמין אמירה שדווקא בזמן שבו אנחנו בחג האסיף והיינו צריכים לשבת מרוצים ושבעים בתוך בתינו עם כל האסיף שבידינו אנחנו בכל זאת יוצאים החוצה, עוזבים את הבית ועוברים לתוך הסוכה ולתוך דירת ארעי. אבל אפשר לראות גם את הדברים בצורה אחרת: הזמן של לכתנו במדבר היה זמן של קושי ושל התייסרות במסע ארוך אבל יחד עם זאת, במהות העניין, זה היה זמן שבו היינו נמצאים כל הזמן בקשר ישיר ובתוך ההגנה הישירה של הקדוש ברוך הוא. אנחנו לא רק נמצאים בחסותו הכללית אלא נמצאים במצב שבו אנו מכוסים בעננים שבאים לעטוף אותנו ולהגן עלינו. הסוכה נעשית לזכר ענני הכבוד שבהם ישבנו במדבר אך לא רק נקודת זיכרון העננים היא החשובה כאן, אלא עצם העניין שזמן יציאת מצרים וההליכה במדבר הוא הזמן שהנביא קורא לו "זכרתי לך חסד נעורייך אהבת כלולותייך לכתך אחרי במדבר בארץ לא זרועה" (ירמיה ב, ב).
זהו זמן הראשית שלנו, הזמן שבו הקשר שלנו עם הקדוש ברוך הוא מתחיל. זה הזמן שבו אנחנו יוצרים את קשר האהבה לקדוש ברוך הוא מעבר לכל הדברים ולפני כל הדברים. קשר האהבה הזה אחר כך הולך ומתמסד - אנחנו באים לארצנו, אנחנו באים לעולם שלם של תורה ומצוות ומעשים טובים אבל מפעם לפעם אנחנו נזכרים ומדברים על חסד הנעורים, על אהבת הנעורים. מבחינה זאת צריך לראות את חג הסוכות בתור סוג של זיכרון רומנטי. אחרי שאנחנו כבר מיושבים ומסודרים ועולמנו כל כך קבוע ומסודר אנחנו יוצאים שוב לשבת באוהלים כפי שהיינו עושים בימי הראשית כדי להזכיר שוב שהאהבה הראשונה לא פגה ולא נעלמה לנו. אנחנו מעוררים אותה מחדש בכך שאנחנו חוזרים אל הדברים הבסיסיים, אל הדברים הראשוניים, אל כיפת השמיים, אל הכוכבים שנראים לנו בתוך הלילה. אנחנו יושבים בסוכה, אולי בצמצום, אולי בדוחק מסוים, אבל בעצם העניין אנחנו שרויים באהבה אל הקדוש ברוך הוא, אנחנו אוהבים אותו והוא אוהב אותנו.
הנביא כותב שלעתיד לבוא "עוד אושיבך באוהלים כימי מועד" (הושע יב, י). הנביא מבטיח שכשם שבימי מועד - חג הסוכות - אנחנו יושבים באוהלים כך נשב פעם כולנו באוהלים, הקדוש ברוך הוא שוב ייתן לנו את החסד הזה ואת הקרבה הזו, לשבת יחד אתו ולהיות קרובים, אולי קצת דחוקים אבל מאוד מאוד אוהבים.

התעוררות לקדושת הושענא רבה
// האדמו"ר מפינסק קרלין, נכתב ע"י הרב יחיאל ברנשטיין

מה נורא וגדול היום הזה ומי יכילנו, אשר הוא תכלית ימי החג, והוא היום שבו נעשה גמר חיתום גזר הדין שנכתב בראש השנה ונחתם ביום הכיפורים, כמו שהובא בזוהר הקדוש, שבו ביום יוצאים הפתקאות מבית המלך הקדוש ברוך הוא, ונמסרים לממונים ונחתם הדין. ולזה נקרא 'הושענא רבה' כי הוא יום ישועה הגדולה וכפרת עוון. ולזה מברכים בני ישראל זה לזה ב'פתקא טבא', לאמור שיזכו להיכתב בפיתקא טבא לטוב בית המלך.
במדרש הובא כי הושענא רבה הוא גמר סיום העבודה מימי הדין, ראש השנה ויום כיפור, ובו מנצחים ישראל לאויביהם אומות העולם, יען שבעבוֹר ימי ראש השנה ויום הכיפורים עדיין אין אנו יודעים מי ניצח בדין, אם ישראל או אומות העולם, אכן "כיון שהגיע יום הושענא רבה, נוטלין ערבי נחל, ומקיפין שבע הקפות, וחזן הכנסת עומד כמלאך אלקים, וספר תורה בזרועו, והעם מקיפין אותו דוגמת המזבח וכו' ומיד מלאכי השרת שמחים, ואומרים נצחו ישראל נצחו ישראל, וגם נצח ישראל לא ישקר ולא ינחם".
ועניין חתימת הדין בהושענא רבה לאחר שכבר נחתם ביום הכיפורים, כאשר עולה מדברי הזוהר הקדוש הנזכרים, כי הגם שנחתם הדין ביום כיפור, עם כל זה מדרך הטוב ברוך הוא להיטיב עם ברואיו, וברוב רחמיו כובש הגזרי דין בבית גנזיו ואינו מוסרם להממונים על דיני פורענות בני האדם עד בוא יום הושענא רבה, ולזאת עדיין יש יכולת ביד האדם לקרוע הגזר דין ולשנותו לטוב, על ידי תשובה מעומקא דליבא.
התעצמות בכוונה בתפילות
מאוד יתעורר האיש הנלבב לרומם את תפילותיו בכוונה הראויה בזה היום הקדוש. וכבר נודע מאמר הרב הקדוש החוזה מלובלין זכותו יגן עלינו, בשם הבעל שם טוב הקדוש שקיבל בעצמו מפי אליהו הנביא זכור לטוב, שאם יתפלל האדם בכוונה בשלושת ימים אלו: הושענא רבה, שמיני עצרת ושמחת תורה, אזי מובטח לו שיתפלל כל השנה כולה בכוונה. על כן מה מאוד צריך לחגור עוז להתאמץ באלו הימים להתפלל בהם בכוונה.
והובא בספר הקדוש בית אהרן (קמא, ג), "ערבה דומה לשפתיים", שעל ידי השפתיים נעשה הייחוד הגמור, היינו כשאיש ישראל שופך את לבבו לפני הקדוש ברוך הוא בשפתיו. לכן כתיב "מוצא שפתיך תשמור" כי על ידי חמשת מוצאות הפה היוצא על ידי השפתיים נגמר הייחוד, וזהו על ידי חביטת הערבה, לזאת נקרא מקום הנ"ל (שמשם מלקטין המורביות של ערבה) 'מוצא'. נמצא כי התחלת ההמתקה מתחיל מן השופר, שגם כן על ידי הפה של התוקע כמו שדיברנו, וגמר החתימה לטוב הוא בהושענא רבה, על ידי חביטת הערבה, לכן כתיב "כי על כל מוצא פי ה' יחיה האדם", היינו מהשופר על ידי מוצא פה התוקע, ונגמר כאשר דיברנו על ידי חביטת הערבה הדומה לשפתיים שנקרא גם כן מוצא. לכן אמר התנא "מקום יש שנקרא מוצא שמשם מוציאין מורביות של ערבה".
מסופר גם על מרן אדמו"ר מוהרא"א מקארלין זכותו יגן עלינו, אשר פעם אחת בהושענא רבה בעלות המנחה ראה לשני אברכים עומדים ומשוחחים במילי דעלמא, ונענה להם: אם אכן מדובר בענין נחוץ למאוד ואין אתם יכולים להנזר משיחה זו, מוטב כי תשאירוה לשעת אמירת 'כל נדרי' ביום כיפור, עתה בוודאי אינו זמן הראוי לדבר בו, כי הוא גבוה יותר מזמן כל נדרי...
גדול כוח הדיבור דקדושה
במדרש כתוב "'וערבי נחל' – אלו ישראל, מה ערבה זו אין בה טעם ואין בה ריח, כך הם ישראל יש בהם בני אדם שאין בהם לא תורה ולא מעשים טובים".
והוא לרמוז כי אף האיש הישראלי אשר הוא שרוי במצב פחות וגרוע בבחינת ערבה שאין בה טעם ואין בה ריח, לא תורה ולא מעשים טובים, עם כל זה עליו לידע כי בכל עשייה ופעולה שלו בכל מצב ואופן, יהיה איך שיהיה, הוא פועל בזה פעולה גדולה, וגורם רעש גדול ותיקונים נוראים בכל העולמות כולם, עד שמגיעה פעולתו לרוכב בערבות ביה שמו.
עובדא הוי באחד מתלמידי הרה"ק רבי יצחק מווארקא זכותו יגן עלינו, שביקש להיות אצל רבו הקדוש על יום הושענא רבה, ויצא לדרך בליל הושענא רבה ובידו אגודת הושענות. בהיותו על אם הדרך ביקש לקצר דרכו דרך יער אחד, ותוך כדי הליכתו ביער נגלתה לפניו לפתע קליפה גדולה ואיומה מכוחות החיצונים רחמנא ליצלן, ומידותיה גדולים ואיומים בגבהה ורחבה, והיתה יורה גיצי אש בכעס גדול. תכף אחזה בו בעתה גדולה ופחד מהמראה הנורא. ולפתע פתחה הקליפה ושאלתו "מה זה אוחז הנך בידיך, ואנה תלך?". התאזר האיש בעוז והשיב "הנני אוחז בידי הושענא, ופניי מועדות אל הרבי רבי יצחק מווארקא". ויהי כאשר אך אמר דבריו והנה כמו הושלכה הקליפה למרחק רב מתוקף קדושת הדברים. אחר כך נתחזקה הקליפה וחזרה אליו אמנם במידות קטנות מאשר בראשונה, ונענתה אליו בכעס גדול ובגיצי אש, "אל תאמר הושענא, אלא אמור ענף עלים. אל תאמר הנני הולך לרבי יצחק מווארקא, תאמר יצחק". אימה ופחד נפלו עליו מהמחזה הנורא, אך מיד נתעשת ונתחזק בתוקף וזעק בשארית כוחותיו, "לא כן, אלא כי הולך הנני אל הרבי מווארקא! ובידי הנני אוחז הושענא!", ושוב הושלכה הקליפה ונזרקה למרחק גדול מעוצם קדושת הדברים. וכך היה כמה פעמים הלוך ושוב, ובכל פעם חזרה הקליפה באופן קטן יותר, עד אשר נתבטלה לגמרי.
אחר כך המשיך בדרכו אל רבו בפחד נורא, בברכיים כושלות וארכובותיו דא לדא נקשן. וכאשר אך הגיע לבית רבו נפל והתעלף. מששבה אליו רוחו נענה הרה"ק אליו ואמר: "נס ומזל היה לך שעמדת בדבריך והשבות כאשר השבות, שכן אילו היית נכנע להם, שוב לא היתה לך תקומה, ובכך שעמדת בשלך והוצאת התיבות הקדושות האלו מפיך, בזה ביטלת את כל הקליפות".
ללמדך מה גודל כוחו של כל דיבור שבקדושה, וכמה הוא מרעיש את כל העולמות, שבאמירת תיבת 'הושענא' והזכרת שם הצדיק נתבטלו כל הקליפות והכוחות החיצוניים. והוא מראה לדעת שגב מעלת כל דיבור שבקדושה.
יהי רצון שנזכה לקיום "הושענא נפש מבהלה", להנהיג כל אחד כל עשיותיו ברוחניות וגשמיות על מי מנוחות, ולקבל את אלו הימים בשמחה כרצונו יתברך, ונזכה לפתקא טבא לנו ולכל ישראל.

אהבת את המאמר? שתפו

עוד מאמרים שיכולים לעניין אותך
רחלי מושקוביץ

מלחמה משותפת

מסופר על הבעל שם טוב הקדוש שהיה מתפלל עם חבורת תלמידיו הקרובים תפילות ארוכות של דבקות.

למאמר המלא »

מצאתם טעות בכתבה?

נשמח שתדווחו לנו וככה נוכל לתקן...

דילוג לתוכן