בס"ד

על מה לחשוב בבדיקת חמץ?
ביעור, ביטול, מכירה
// הרב שאול יורוביץ

ספרי הפנימיות מזהים את החמץ עם הגאווה. כמוהו, גם היא הולכת ותופחת בלב האדם. שורש כל הרעות היא הגאווה, ולכן איסור החמץ שכנגדה הוא במשהו. אם כן, המקור לעבודת ביעור הרע באופן יזום נמצא כאן במצוות ביעור חמץ, וממנו נלמד איך מטפלים ברע באופן יסודי.

הלכה למעשה, אנו מוצאים שלוש דרכים בביעור חמץ:

א) ביעור החמץ בפועל על ידי בדיקתו וביעורו מכל פינות הבית בליל ארבעה עשר, ושריפתו למחרת.

ב) ביטול והפקרת החמץ. גם זה מתחיל בערב לאחר ביעור החמץ מהבית, בביטול והפקרת החמץ הבלתי ידוע לנו, והשלמתו נעשית בבוקר לאחר השריפה, כאשר שוב מפקירים ומבטלים את כל החמץ.

ג) מכירה לגוי. זו תקנה מאוחרת יותר, והיא מתבצעת לפני זמן האיסור.

לענייננו, שלוש הדרכים הללו מבטאות התגברות על הרע באופנים שונים, ועלינו להתייחס לשלושתן כשלבים במאמץ הכולל לביעור הרע.

השלב הראשון והבסיסי הוא כמובן כפיית הרע בכוח, לנצח אותו על ידי התגברות כפשוטה, מה שמכונה 'אתכפיא'. זוהי עבודת ביעור החמץ ושריפתו בפועל ממש. שעות רבות אנו משקיעים בחיפוש אחר החמץ ובביעורו, ובתוך כך עלינו לכוון בעיקר לחישוב חשבון נפשנו ולהבין את שורשי הרע.

לאחר שזכה האדם להתגבר על הרע במידת מה, הוא זוכה לראות את אפסות הרע. בשלב זה הרע אינו עושה עליו רושם כלל, והוא בטל וחסר חשיבות לחלוטין. שלב זה מכונה 'אתהפכא' – לפחות מקומית, ביחס להתמודדות ספציפית בנפשנו – והוא מקביל כמובן לביטול והפקרת החמץ. עם זאת, דווקא לאחר השריפה וביעור הרע בפועל אנו זוכים לראות את אפסות הרע ממש במלואה.

כאמור, שתי העבודות הללו מתחילות בערב אך מגיעות לשלמותן דווקא בבוקר. בלילה, בהיותנו עדיין שרויים באפלה, אנו מתאמצים בכל כוחנו לפשפש בכל מקום ולבטל את הרע הידוע לנו, אך כשזורח עלינו אור היום אנו זוכים לכלותו ולבטלו לחלוטין.

העבודה השלישית – מכירה לגוי – מבטאת דבר נוסף ועמוק בתהליך ההיפטרות מהרע, הדומה למתואר בספרי החסידות על מחשבות זרות הבאות לצדיק מבחוץ – מהמציאות הסובבת אותו, למרות שהוא כלל לא נגוע באותן תאוות מצד מציאותו שלו, ואלו עולות במחשבתו כדי להיתקן על ידו.

בזהירות המתבקשת, ניתן להקיש מכך גם לענייננו: לאחר שהאדם עשה את שלו בעבודות הקודמות, עליו להשתמש בעצה זו המבוארת בספרים ולראות את הרע כפולש זר שאין לו עסק עמו כלל. וכפי המשל המובא בספר התניא (פרק כח) ביחס למחשבות זרות בתפילה: "והוא כמשל אדם המתפלל בכוונה ועומד לנגדו עובד גילולים רשע ומשיח ומדבר עמו כדי לבלבלו, שזאת עצתו בודאי שלא להשיב לו מטוב ועד רע, ולעשות עצמו כחרש לא ישמע, ולקיים מה שכתוב אל תען כסיל באולתו פן תשוה לו".

נופלות לך מחשבות של רוע וחמץ? מכור אותן לגוי! עליך להפסיק את ההזדהות עם הרע, ולהתחיל לראות בו משהו חיצוני שאינו חלק ממך.

אנו מוכרים לגוי את החמץ הבלוע בכלים שאי אפשר לבערו, והדבר מקביל לאותם חלקי הרע הדבוקים בנו ואיננו מצליחים להיפרד מהם או לבטלם. או אז העבודה היא להבין שהם כביכול 'גוי' חיצוני, ואילו אנו – ישראל קדושים.

שנזכה.

לאור הנר
// הרב נחמיה רענן ראש ישיבת הבקעה, שדמות מחולה

פרשנות ההלכה על דרך העבודה הפנימית דורשת מאתנו לא פעם להפליג למרחבי הדרש. אולם דומה שבהלכות חמץ החיבור בין פשטי ההלכות לעולם העבודה הפנימית מצוי ברובד הפשט.

בראש ובראשונה, ההתייחסות לחמץ כמייצג את יצר הרע שרווחת בספרים הפנימיים בוקעת ועולה מתוך עולם ההלכה. ביטוי לדבר מצוי בשו"ת הרדב"ז (ג, תקמו) בתשובה שעוסקת בחומרתו הייחודית של איסור חמץ. הרדב"ז חותם את התשובה במשפטים הבאים: "הרי אתה רואה שלא החמירה תורה בעכו"ם כמו בחמץ, הלכך עדיין צריך טעם, ועל כן אני סומך על מה שאמרו רז"ל במדרשות כי חמץ בפסח רמז ליצר הרע והוא שאור שבעיסה, ולכן כלה גרש יגרש אותו האדם מעליו ויחפש עליו בכל מחבואות מחשבותיו, ואפילו כל שהוא לא בטיל, והרי זה אמת ונכון..."

מתשובה זו למדנו שהיחס לחמץ כיצר הרע עולה מתוך ההלכה עצמה. ממילא, מצוות ביעור חמץ ובדיקת חמץ מכוונות לעבודה פנימית של התמודדות עם היצר הרע בהקבלה לחובה המעשית לבער את החמץ הפיזי.

בדברים הבאים נתייחס לאחת מהלכות בדיקת חמץ וננסה לפרש אותה על דרך העבודה הפנימית.

במשנה נאמר "אור לארבעה עשר בודקין את החמץ לאור הנר". שואלת על כך הגמרא "מנא הני מילי", מניין שבדיקת חמץ צריכה להיות לאור הנר? הסוגיה (פסחים ז) לומדת שבדיקת חמץ לאור הנר מקורה בשני פסוקים: האחד, "וְהָיָה בָּעֵת הַהִיא אֲחַפֵּשׂ אֶת יְרוּשָׁלִַם בַּנֵּרוֹת" (צפניה א), והשני, "נֵר ה' נִשְׁמַת אָדָם חֹפֵשׂ כָּל חַדְרֵי בָטֶן" (משלי כ).

מהפסוקים הללו מתברר שלהבנת הגמרא בדיקת חמץ כוללת תהליך פנימי של חשבון נפש והתמודדות עם היצר הרע:

הפסוק הראשון עוסק בחיפוש אחרי חטאי ירושלים. משמע שבבדיקת חמץ כלול תהליך של חיפוש חטאים וחשבון נפש, והתהליך הזה צריך להיות באמצעות נר. ואילו מהפסוק השני ניתן ללמוד דבר נוסף שנוגע לאופן החיפוש באמצעות הנר. בפסוק נאמר שהנשמה נמשלה לנר שמאיר את האישיות כולה עד לחדרי הבטן. משמע שהשלמת תהליך התיקון תלויה בהארת החושך באמצעות הנר.

לסיכום ניתן לנסח שמשני הפסוקים למדנו שההתמודדות עם היצר הרע מתבצעת בשני שלבים. השלב הראשון שנלמד מהפסוק בצפניה כולל את שלב החיפוש אחר החטאים. השלב השני שנלמד מהפסוק במשלי מלמד שהתיקון יושלם באמצעות הארת החושך.

ניתן לפרש את רעיון הארת החושך באמצעות הנר לאור (תרתי משמע) תורה רפ"ב בליקוטי מוהר"ן שבה תולה רבי נחמן את תהליך התיקון ביכולת למצוא נקודת זכות בזולת ובאדם עצמו, נקודה אחת של אור שבכוחה להאיר את החושך. זו הדרך הנכונה לביעור חמץ.

תפילתנו שנראה במהרה בתיקון השלם - "תָּאִיר כְּאוֹר יוֹם חֶשְׁכַּת לַיְלָה".

לחזור למצב מצה
// הרב דניאל כהן רב הישוב בת עין

ביעור החמץ הוא כדי להגיע אל המצה, שם נמצאת החירות ואליה יש לנו לשאוף. לכן העבודה הפנימית מפנה אותנו אליה, אל המצה. הסוד של הכוונה שלנו טמון שם. שהרי הבדיקה שלנו היא אמנם כדי לוודא שאין חמץ בבית, אבל איסור החמץ נובע מכך שעלינו להיות דבקים במצה בחג. והרי רק מה שיכול להפוך למצה הוא זה שיכול להפוך לחמץ: קמח דגן ומים.

לכן קודם כל עלינו להבין: מהי אותה מצה שנצטווינו לאכול עוד לפני שיצאנו ממצרים?

"לחם האמונה" קורא לה הזוהר; "לחם הגאולה" אומר המהר"ל מפראג. היא המהות של הגאולה!

המהר"ל יוצא חוצץ כנגד האומרים שהמצה מהווה זכר ללחם שאכלו בשעבוד מצרים, ואומר שלזה מספיק מרור. לדבריו (גבורות ה' פרק נא), המצה מסמלת את הגאולה: "תדע איך המצה שהיא לחם עוני שייך אל הגאולה, וזה כי העני שאין לו דבר... הוא עומד בעצמו". העוני שב"לחם עוני" הוא היכולת הפנימית של האדם להשתחרר מהתלות בהשפעות חיצוניות – להשתחרר מנסיבות חייו, להשתחרר מהתלות בכבוד מאחרים, להשתחרר ממה שאיננו שייך אליו במהות עצמו. המצה היא מפגש עם המציאות שלנו כשלעצמה.

כשהקמח והמים שוהים למשך זמן נוסף להם ממד נוסף: התפיחה. הם כבר לא הלחם הפשוט ביותר. ולכן מצה עשירה בה מוסיפים טעמים אחרים, שמן או ביצים, איננה כשרה לקיים בה המצווה. היא לא פשוטה!

כשנאכל את המצה נכוון לאותה חירות - החירות שמושרשת בהיותנו עצמנו האמיתיים, הטהורים, הקדושים, הדבקים במי שפשוט בתכלית הפשיטות, הקדוש ברוך הוא שכולו חירות וחופש.

אם זו המצה – נחזור לבדיקת וביעור החמץ. הבדיקה היא החיזור אחר מה שבתוכנו שתפח מעבר לפשיטות הזאת. לכן המצווה גם לא מכונה בתורה 'ביעור חמץ' אלא 'השבתת חמץ', כלשון הפסוק "אַךְ בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן תַּשְׁבִּיתוּ שְּׂאֹר מִבָּתֵּיכֶם". ההשבתה היא הבאת הבית למצב של שבת: כלומר, ללא מרוץ אחר המימוש, ללא הרדיפה אחר מה שמעבר לעצמנו, אלא היותנו במקומנו בפשטות.

אכן, גם חג פסח עצמו נקרא 'שבת' - "וספרתם לכם ממחרת השבת שבע שבתות תמימות", וכפירוש חז"ל שזהו ציווי להתחיל את ספירת העומר ממחרת היום הראשון של פסח - ומאותה סיבה: החירות מתחילה מן המנוחה, וגם הספירה חייבת להתחיל מן המנוחה, מן היותנו קודם כל בפשטות, ורק אחרי זה מוסיפים מדרגות.

ולסיום: הבדיקה שמא השארנו חמץ מתקיימת לאור נר, כפי שחז"ל למדו זאת מהפסוק "נֵר ה' נִשְׁמַת אָדָם חֹפֵשׂ כָּל חַדְרֵי בָטֶן" (משלי כ). פסוק זה מלמד גם את המטרה וגם את האמצעי: יש לנו לכוון אל גילוי הנשמה, אל סילוק כל הדברים שנהיינו תלויים בהם – וזאת כדי להגיע שוב אל עצמנו ולחזור אל הראשית, המצה עליה מושתת הכל.

 

נר, נוצה ודמעות
// הרב זלמן וישצקי שליח חב"ד בבאזל

כמו בכל בתי ישראל קדושים, גם אצלנו בזמן בדיקת חמץ הבית כבר נקי לפסח, מבהיק ומצוחצח. איפה יש פה חמץ בכלל, אני שואל את עצמי בכל שנה, ותמיד תמיד אני חוזר במחשבתי לתיאור מרטיט לב של בדיקת חמץ בגלות הנוראה של רבי לוי יצחק שניאורסון, אביו של הרבי, בעיירה נידחת בערבות קזחסטן – מתוך יומנה של אשתו, הרבנית חנה.

בלילה ההוא, אור לארבעה עשר, ה'דירה' שלהם שלא הייתה אלא חדרון מעופש, הייתה כבר מוכנה לפסח. חמץ לא נראה ולא נמצא, כי בתנאי הרעב ששררו שם היו נאכלים גם הפירורים... היה זה ביעור חמץ שכולו רוחני, וכך כותבת הרבנית:

"בליל ערב פסח, בעוד אני טרודה בהכנת כל צרכי החג, עברה על בעלי מין חוויה רוחנית יוצאת דופן בשעת התהליך הממושך של בדיקת החמץ. לאחר מכן, למחרת בבוקר, בשעת שריפת החמץ, בכה בעלי כל העת בכיות כה רבות, עד שהיה קשה לי לראות ולשמוע זאת. מעולם לא התבוננתי בדקדקנות בפרטי הנהגתו של בעלי; הפעם רק שמעתי את המילים הספורות: כשם שאני מבער חמץ מביתי ומרשותי, כן תבער את כל... מעבר לכך כבר לא יכולתי לשמוע ולו מלה אחת. כך הוא בכה בדמעות, והמילים נבלעו בפיו..."

הלוואי עלינו בתפילת נעילה מעין ׳ביעור חמץ׳ שכזה.

כחלק מההידורים בעניין חמץ בפסח, ידוע המנהג להיזהר מ'שרויה'. בהקשר לכך אני נזכר בחסיד גדול ובעל מסירות נפש שהכרתי בילדותי, ושמו ר' שמחה גורודצקי. שמעתי מאבי שי' סיפור שהוא שמע אישית מר' שמחה.

פעם אחת, טרם חתונתו, הוא הוזמן אישית להיות אורח על שולחנו של הרבי הריי"צ בליל הסדר. בזמן 'שולחן עורך' סיפר הרבי כך:

אבי, הרבי הרש"ב, היה יושב בעת הסעודות בחג הפסח כשמגבת על כתפיו, ומנגב כל כף מרק לאחר שהביא אותה אל פיו, מחשש שרויה, שמא נדבק בה פירור מצה.

באחת הסעודות נכח יהודי שראה את המראה ולא היה יכול להתאפק, ופנה אל אבי ושאל:

"למה הרבי נזהר כל כך, הלא אין כלל מצות על השולחן?" (רבים הנזהרים משרויה מסירים את המצות לפני הגשת המאכלים לשולחן).

שאל אותו אבי: "מניין אתה?", והאיש נקב בשם העיר.

שוב שאל אותו אבי: "כמה אנשים גרים בעיר?"

"כמה אלפים", השיב האיש.

"וכמה גנבים גרים בעיר?" שאל אבי.

"כעשרה", ענה האיש.

המשיך אבי ושאל: "וכמה אנשים מתושבי העיר נועלים את דלת בתיהם בלילה?"

"כולם נועלים", ענה.

"כולם?! אם ישנם רק עשרה גנבים" – הקשה אבי – למה כולם נועלים את הדלתות? שינעלו רק עשרה אנשים את בתיהם ודי בכך..."

"רבי", הסביר האיש, "הלא אי אפשר לדעת להיכן יבוא הגנב..."

"שומעות אוזניך מה שפיך דובר?" אמר אבי – "כך הדבר עם החמץ!..."

אהבת את המאמר? שתפו

עוד מאמרים שיכולים לעניין אותך
רחלי מושקוביץ

מלחמה משותפת

מסופר על הבעל שם טוב הקדוש שהיה מתפלל עם חבורת תלמידיו הקרובים תפילות ארוכות של דבקות.

למאמר המלא »

מצאתם טעות בכתבה?

נשמח שתדווחו לנו וככה נוכל לתקן...

דילוג לתוכן