האוצר שמתחת להר סיני
כבר 3334 שנה אנחנו מציינים את מעמד הר סיני בחג השבועות. ובכל שנה העיסוק המרכזי הוא
יקיר יעקב לוי, זכר קדוש לברכה ד' יקום דמו, היה איש עם לב ענק וטהור ועם תבונת חיים עמוקה וחודרת. ליבו פעם באהבה עמוקה לבריות, בחברות אמת ובעזרה לכל דל ונצרך.
לא יכול היה לראות עני מחוסר נתינה. כשהיה צורך בעזרה ציבורית או אישית, מיד נרתם לעזור. בישיבה התיכונית היה בוועד מחזור וארגן את כל האירועים מתוך שמחה ורצון.
אם חבר התארס ויקיר בצבא, אוי לו אם הוא לא מספר ליקיר מכלי ראשון. והוא מיד שואל: מה אתה צריך? אני כאן. וכששואל אותו החבר: הרי אתה בצבא? עונה לו: מה השאלה? אריב עם המפקדים ואגיע.
אם חבר נפל משירות קרבי, מיד מציע: בואו ניסע אליו, נחזקו, נחבקו, ונחשוב באיזה תפקיד אחר הוא יכול להשתלב.
טוב הלב הנדיר שבו שכן לצד תכונות נוספות שהעשירו את אישיותו. זוכר אני כשנפגשתי עימו לראשונה, והתפעמתי. הייתה בו כנות כובשת, עומק נשמה. איזה טוב קרן ממנו, עם חיוך גדול וחן שהאיר מפניו. הייתה בו צניעות עמוקה עם גדלות פנימית טבעית, שאי אפשר היה שלא לחוש בה. תכונות אלו התפתחו עם השנים וזהרו ממנו באור יקרות.
הכנות הזו הובילה אותו בחייו, בהחלטותיו ובחיפושו הפנימי אחר רצון ד' ממנו ואחר השליחות שלו בעולמו.
אוהב תורה בכל נפשו. עוסק בה, מעמיק בה, צמא לשמוע אותה עוד ועוד. אמנם מחפש היה תמיד לכוון את דרכו הרוחנית שתתאים לקריאת נשמתו, כמה ללמוד ואיך ללמוד. בישיבה הגבוהה אצלנו מתגייסים בדרך כלל אחר ארבע שנים, אך אחר הקשבה עמוקה הבין שהוא לפי אופיו צריך להתגייס מוקדם יותר. לכן באמצע שיעור ב' בישיבה עבר לישיבת ההסדר שעלבים (שם למד חברו מנוער, שלום מנחם הי"ד, שנפל עמו באותו קרב) ללמוד בה ולהתגייס דרכה. ואכן השתלב שם להפליא בלימוד ובחברה.
מצוות כיבוד הורים, שרבים מתקשים בה, הייתה נר לרגלו. ולא כבוד חיצוני בלבד, אלא כבוד פנימי ויסודי. היה מחשיב מאוד את דעת הוריו, נועץ בהם ומשתדל לכבדם ככל האפשר במעשה ובדיבור. בתקופת הצבא התקשר באחת הפעמים באופן מיוחד לבקש סליחה מאביו, כיוון שבאיזה דיון ביניהם כשהיה בבית אולי לא דיבר באופן הראוי. ללא ספק, היה מהמיוחדים בדור במצווה זו.
גם כבוד תלמידי חכמים היה נטוע עמוק באישיותו. היה מאוד מחובר לרבותיו, נוסע אליהם, שואל בעצתם וגומע דברי תורתם. זכורני פעמים רבות, אחר התייעצות משמעותית, היה מרכין את ראשו ומבקש ברכה. לפני הגיוס בא במיוחד להתברך ולהתייעץ, וגם במהלך השירות היה מגיע ולומד ושואל. יש להדגיש זאת במיוחד, לאור העובדה שלא מדובר כאן באישיות חיוורת ללא דעה עצמית. להפך, הייתה לו דעה ברורה והקשבה פנימית, היה מוביל חברתי, וארגן דברים קבוצתיים רבים תוך שהוא יודע להלוך כנגד רוחם של החברים, הרבנים ושאר הנוגעים בדבר.
נשמתו התגעגעה תדיר לקדושה וטהרה, עם היותו נטוע גם בעולם המעשה. היה בו רצון עז לתורה גם כשהיה עמוק בלחימה. לאחר כמה חודשים בעזה הגיע למצפה יריחו לשיחה ארוכה עם אחד מרבותיו, כיצד לעלות בקדושה גם במצבים הרוחניים המאתגרים שמזמנת הלחימה עם כל גווני עמך ישראל, במיוחד כשמדובר בחודשים ארוכים ואינטנסיביים. הוא קיבל כוחות והכוונה ויצא ליישם בשטח.
אישיותו המיוחדת הגיעה לשיא בתקופת המלחמה. החברות העמוקה, הגבורה, ועל כולם מסירות הנפש. זכורני שכשנפגשתי עמו בחתונת חבר קרוב, כאשר הוא היה כבר לוחם שממתין לכניסה לעזה, שוחחנו ארוכות והוא היה חדור כל כולו בחיוניות של המלחמה, בחובה לנצח. אי אפשר היה לא לחוש את אש הקודש והמסירות שבערה בליבו, והוא הכריז אז באוזניי "אני מוכן למסור את נפשי במערכה הזו עבור עם ישראל", כשהוא מתכוון לכל מילה.
זו דרגת קדושי ישראל, שהעפיל אליה עם חבריו הגיבורים הקדושים, זכותם תגן עלינו, ובמיוחד עם חברו כנפשו שלום מנחם הי"ד - "הנאהבים והנעימים בחיים ובמותם לא נפרדו מנשרים קלו מאריות גברו". עליהם נאמר "ישראל אשר בך אתפאר". בטוחני שבורא עולם מתפאר בבניו אלו בפני כל פמליא של מעלה. "ראו בניי, כמה צדיקים הם, כמה טהורים הם, כמה ענוותנים וגיבורים הם, מוסרי נפשם בקדושה. היש מאורות כאלה בעולם כולו?!"
וגם אנו כאן למטה מתפארים בהם ומתגאים בגדלם שהוא גאון ישראל, ומעתה נוספת לנו כוונה עליונה נוראה לתפילה בעיצומו של יום הכיפורים: "עשה למען הרוגים ושרופים על ייחוד קדושת שמך". יקיר יעקב, שלום מנחם, עוז ישעיה, אליהו משה וחבריהם הקדושים שבנגמ"ש ובטנק ובשדות עוטף עזה, בצפון ובג'נין, כל כך הרבה כוכבי אור וקודש... עשה למענם אם לא למעננו.
מתפללים אנו שהם יעמדו בתפילה לפני בורא עולם יחד עם רבי עקיבא וחבריו, הרוגי לוד וגיבורי ישראל מוסרי הנפש שבכל הדורות, שתהא השעה הזו שעת רחמים ורצון לעורר קרן ישועה להצמיח צמח דוד עבדך, ולזכות לגאולה שלמה במהרה בימינו אמן.
"המוות הוא חזיון שווא, טומאתו היא שקרו" (אורות הקודש)
הרב קוק מדבר על האמת. הצער והדמעה אינם סותרים לאמת, אלא משמשים ככאב על פרידת הנשמה מאיתנו...
כך מצאנו בפיוט המצמרר לימים נוראים:
אָנָה אֲבַקֵּשׁ לָהּ מְנַחֵם, אָנָה,
צַר לִי לְאֵם תִּבְכֶּה וְתִתְיַפֵּחַ,
עוֹקֵד וְהַנֶּעְקָד וְהַמִּזְבֵּחַ.
זכיתי ללמד את שלום מנחם ויקיר לוי.
עם שלום צעדתי יחד, וראיתי לנגד רוחי בחור שפשוט רוצה להתקדם עוד ועוד בכל עולם המידות שלו.
החיבור הגדול שלנו החל מיד בתחילת השנה. פתחנו את השיחה האישית הראשונה שלנו עם התורה של רבי נחמן - תורה רפ"ב: "דע, כי צריך לדון את כל אדם לכף זכות, ואפילו מי שהוא רשע גמור, צריך לחפש ולמצוא בו איזה מעט טוב, שבאותו המעט אינו רשע, ועל ידי זה שמוצא בו מעט טוב ודן אותו לכף זכות, על ידי זה מעלה אותו באמת לכף זכות".
ראינו יחד איך בכוח מבט חיובי על אדם, על תלמיד - הכל משתנה. האמון של האדם בעצמו גדל, ומתוך כך האמון של הסביבה משתנה, וממילא האדם שלפנינו כבר אינו אותו אדם, הוא כברייה חדשה שמשנה כיוון!
שלום אימץ את התורה הזו וראינו יחד איך היא מגדלת.
אני זוכר שיח אישי, אחד מני רבים, בו שלום רצה לברר לעצמו מהו גבול הנתינה הנכונה. צריך להבין ששלום הוא בחור של נתינה בלי חשבון! לוקח את הרכב ונוסע להקפיץ חבר שנתקע בדרך... ולא משנה באיזו שעה מדובר!
לשלום היה חשוב להתחבר לאנשים ולראות בהם את הטוב.
הצלחנו יחד להבין, שאם יש מישהו שמרגיז אותנו או מתייחס אלינו לא כראוי, זה כעין מקל מלמעלה שנועד לשפר אותנו. לא נחשוב נגד האדם שמולנו, אלא נשתדל להבין מהו המסר האלוקי במפגש שלנו עם הקושי...
אחת המידות ששלום הצטיין בהן הייתה הכרת הטוב. בכל פעם שנפגשנו לאחר שסיים את הלימודים בישיבה התיכונית, שלום הודה לי בכל לב על הדרך שצעדנו בה יחד.
שלום נכנס באומץ לב להילחם יחד עם כל הגיבורים של עם ישראל. הוא לחם כתף אל כתף עם יקיר לוי הי"ד.
שמרתי על קשר עם יקיר תוך כדי השירות הצבאי. בהפוגה כשיצא מעזה נפגשנו בישיבה, ויקיר שיתף באמונה הגדולה שלו בצדקת הדרך. היה איתו בשירות חייל שהיה מלא קושיות באמונה, וישבנו ודיברנו יחד על כל השאלות. היה חשוב לו לייצג נאמנה את היהדות.
זכיתי לשמוע ממנו גם אני, בעודו יושב בחדרי, את המילים המטלטלות: "אני מוכן למסור את הנפש למען עם ישראל במלחמה בעזה...".
יקיר הצטיין בכיבוד הורים, והוא היה מחשיב את דעתם מאוד.
מיקיר למדתי על חשיבות השמחה, והחיוך היה סמל שלו.
האמת תמיד הייתה חלק ממנו, והיכולת שלו לשתף ולהקשיב מכל הלב גרמה לחברים רבים לראות בו כתובת לשיח ולתמיכה.
יקיר ושלום הנאהבים והנעימים לא נפרדו. יחד למדו, יחד התגייסו, יחד לחמו, ויחד קידשו שם שמים.
מתגעגעים ואוהבים אוהבים.
כבר 3334 שנה אנחנו מציינים את מעמד הר סיני בחג השבועות. ובכל שנה העיסוק המרכזי הוא
סיפור ראשון: נלחמים על ירושלים שנה לאחור. תלמידי שיעור ד' בישיבה, לוחמים בחטיבת גבעתי, מגיעים לשמחת
עליתי לבד בחושך, בבניין בן חמש קומות בלב העיר עזה. כמו הרבה בניינים שכבשנו, חדר המדרגות
חולמים ומגשימים אביעד שלנו הי"ד, ושיר שלנו תבדל"א. הייתם שני ילדים עם עיניים גדולות ומלאות תום,
בהיותי בת 17, בתחילת היכרותי עם היהדות, מצאתי את עצמי צועדת, לראשונה, לתפילת קבלת שבת בבית