שמחת האֵין

כולם רוצים להיות בשמחה! ועם כל זאת, נראה שזאת מידה קשה ביותר להשגה. מדוע אנחנו לא שמחים?

טעות נפוצה היא שאנחנו שמחים בעקבות 'מה שיש לנו'. כאשר יהיה לי מה שאני צריך, כסף, מעמד, נחת, אז אהיה בשמחה. אבל מתי 'יהיה לך'? הרי תמיד חסר משהו, תמיד יש בעיות, יש פרנסה אבל חסר נחת, יש נחת אבל חסר בריאות, וגם אם יש הכל, הרי "אוהב כסף לא ישבע כסף", ו"אין אדם מת וחצי תאוותו בידו". בצורה הזו אף פעם לא נגיע באמת לשמחה.

צריך להבין שזה עובד הפוך. אתה לא בשמחה בגלל מה ש'יש לך', אלא 'יש לך' כי אתה בשמחה. כשתלמד להיות בשמחה, ייפקחו עיניך ותראה את היש הגדול שיש לך, תודה עליו ותתמלא בשמחה.

אנחנו שמחים לא בגלל מה ש'יש לנו', אלא דווקא מההבנה שבעצם 'אין לנו'. כלומר, השאלה היא מהי הנחת היסוד שלך. האם הכל מגיע לך, ואתה בעצם תמיד במינוס כי אין לך ממש את הכל, או להיפך: לא מגיע לך כלום, ולכן אתה תמיד בפלוס כי כל מה שיש לך זה חסד ורחמים.

במכתב ייחודי, מלפני יותר ממאה וחמישים שנה, כותב ה'בית אהרן' מקרלין (ויש המייחסים את המכתב לאדמו"ר רבי העניך מאלכסנדר שבפולין), דברים כדרבנות (בתרגום מיידיש):

יהודי שאינו בשמחה הרי הוא כפוי טובה לשמים! מהי עצבות? מגיע לי, חסר לי, הן בגשמיות הן ברוחניות, הכל אני! הגוף נהיה כבד, נשכב לישון, אינו יכול לסבול את עצמו, ואינו יכול לסבול אחרים, כועס על עצמו...

שמחה היא לב שבור, הרי לא עשיתי מאומה, ובכל זאת אני חי בעולם ונושם את האוויר, אם כן אני בשמחה. הרי לא התחלתי לעשות כלום, אז חוטפים תפילה, לימוד, מצוה, מרגישים יהודי אחר, ושמחים איתו.

שורש השמחה נעוץ ב'אין'. כשיהודי יודע שמצד עצמו לא אמור להיות לו מאומה, ומיום היוולדו הוא נברא וחי בחסד ורחמים על כל צעד ושעל - הוא מודה ושמח על כל ה'יש', בין בגשמיות ובין ברוחניות. הוא פחות עסוק במדידה עצמית אובססיבית באיזו מדרגה הוא נמצא או כמה נכסים יש לו ולחבר, אלא שמח על עצם זכותו להיות בעולם הזה ולעבוד את ה'.

בצורה הפוכה מהמחשבה הרגילה, השמחה באה דווקא מתוך שפלות וענווה ולא מתוך יש וגדלות, כדברי הכתוב "וְיָסְפוּ עֲנָוִים בַּה' שִׂמְחָה" (ישעיהו כט).

המן הרשע עמד על גג העולם, בעושר וכבוד, והגיע לשיא הפסגה בכבוד המלכותי שחלקה לו אסתר המלכה בסעודה אישית עם המלך, אך הוא איבד את שמחתו מיד - רק כי יהודי בשער לא השתחווה לו: "וַיֵּצֵא הָמָן בַּיּוֹם הַהוּא שָׂמֵחַ וְטוֹב לֵב וְכִרְאוֹת הָמָן אֶת מׇרְדֳּכַי בְּשַׁעַר הַמֶּלֶךְ וְלֹא קָם וְלֹא זָע מִמֶּנּוּ וַיִּמָּלֵא הָמָן עַל מׇרְדֳּכַי חֵמָה". שמחתו נבעה מתוך גאווה וגדולה, ולכן לא החזיקה מעמד לרגע.

יש לו הכל - ואין לו כלום. "וְכׇל זֶה אֵינֶנּוּ שֹׁוֶה לִי", הוא ממשיך ואומר, כי מי ששמח רק בגלל ה'יש', 'אין' לו באמת כלום. אבל מי ששמחתו נובעת מה'אין' הוא תמיד שמח, ומעורר גם שמחה למעלה, זוכה ורואה בשפע וחסד האלוקי עליו תמיד.