בס"ד

פסוק לי פסוקך
וַיְהִי בִּימֵי אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ הוּא אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ הַמֹּלֵךְ מֵהֹדּוּ וְעַד כּוּשׁ שֶׁבַע וְעֶשְׂרִים וּמֵאָה מְדִינָה
// אורה רבקה וינגורט

תתעוררי!

מה עושים כשמעבירים שיעור והתלמידים מתחילים להירדם? לא נעים בכלל. אבל מה באמת עושים? לרבי עקיבא היה פתרון מעניין. כשהוא היה יושב ודורש, והציבור התנמנם והוא רצה לעוררם, הוא אמר: "מה ראתה אסתר שתמלוך על שבע ועשרים ומאה מדינה? אלא תבוא אסתר שהייתה בת בתה של שרה שחייתה מאה ועשרים ושבע, ותמלוך על מאה ועשרים ושבע מדינות".

ההיקש בין השתיים העלה חיוך על פניכם? מסתקרנים לפשר הקשר? אז כנראה שרבי עקיבא הצליח לעורר גם אתכם. אבל סביר להניח שמעבר לגימיק הפדגוגי, יש איזה עומק בהיקש זה. כן, מעבר להשוואה המספרית ה׳טכנית׳, יש כאן רובד נסתר שגורם לשיתוף ביניהן, לעורר תשומת לב כך.

עניין המספר מאה עשרים ושבע מורה על שלמות. חז"ל דורשים עליו את חייה של שרה כשלמים לטובה: "בת מאה כבת עשרים לחטא" (כלומר, בנקיות מחטא), "ובת עשרים כבת שבע ליופי" (חלומה של כל אישה, להישאר צעירה). גם מאה עשרים ושבע המדינות עליהן מלך אחשוורוש – וממילא גם אשתו, אסתר המלכה – הן סמל הטוטליות, כלשון חז"ל על אחשוורוש ש"מלך בכיפה" (מגילה יא, וברש״י: ״תחת כל כיפת הרקיע״).

השלמות המתוארת אצל שרה אמנו היא רוחנית וגשמית גם יחד: נקיה מחטא ושלמה ביופייה. גם שמה הראשון, יסכה, מצביע על הכפל הזה: יסכה מלשון שסוכה ברוח הקודש, ויסכה מלשון שהכל סוכין (רואין) ביופיה. גם אסתר זכתה לשתי המעלות האלו: היא זכתה ושרתה עליה רוח הקודש, ומשום כך היא נמנית בין שבע הנביאות, אך היא גם נמנית בין ארבע היפהפיות שהיו בעולם (שאף בהן מככבת גם שרה אמנו). ההרמוניה המוחלטת הזו בין הרוח והגשם, הנשמה והגוף, היא מסימני ההיכר של שתי הדמויות שהתקבצו לפונדק אחד – שרה ואסתר.

אך יש עומק נוסף לדרשה הזו. אומר בעל חידושי הרי"ם, כי המסר של רבי עקיבא בדבריו היה "לא לבלות את הזמן". כוונת דבריו מתבארת בחשבון הבא: אם 127 המדינות הן כנגד 127 שנותיה של שרה, אזי כל שבוע בחייה של שרה שקול כנגד עיר אחת, וכל יום הוא כמו כפר אחד, שהרי במדינה יש מאות כפרים. יוצא שבשעה קלה אפשר להגיע להמוני אנשים, וממילא חבל לבזבז את הזמן בנמנום... ושוב, אם הוורט העלה חיוך על פנינו (ולא רק כ'פורים תורה') אזי רבי עקיבא הצליח😊. אך העיקר, מוסר ההשכל – כל ימינו צריכים להיות שווים לטובה. ייקור כל רגע בחיים, הוא מאבני היסוד של בניין האישיות השלמה.

בדרכן של שרה אמנו ואסתר המלכה, אנחנו מוזמנות לשאוף ליותר. הנגיעה בשלמות מעוררת לרצות להשתלם. ההתבוננות בכוחו של כל רגע בחיים, מניעה למיקסום הפוטנציאל הגלום בנפש, בכל זמן ובכל מקום עלי אדמות. הגיע הזמן להתעורר!

[ע"פ בראשית רבה נח, ג; בבלי מגילה יד, א; טו, א; חידושי הרי"ם, פרשת חיי שרה (וכפי שמובא גם בקובץ אסיפת אמרי"ם, חיי שרה תשפ"ה)]

משימה להתבוננות ולעבודה:

היום נבחר שעה אחת, ובה נייקר את הזמן עד מאד, נתכנן ונקפיד לנצל כל רגע כראוי, בע"ה.

 

כִּי אִם הַחֲרֵשׁ תַּחֲרִישִׁי בָּעֵת הַזֹּאת רֶוַח וְהַצָּלָה יַעֲמוֹד לַיְּהוּדִים מִמָּקוֹם אַחֵר וְאַתְּ וּבֵית אָבִיךְ תֹּאבֵדוּ וּמִי יוֹדֵעַ אִם לְעֵת כָּזֹאת הִגַּעַתְּ לַמַּלְכוּת
// הרב נעם ורשנר

למה אנחנו כאן?

אחד הפסוקים המשמעותיים ביותר עבורי במגילת אסתר מגיע באמצע פרק ד', לאחר גזירת המן, ובעיקר לאחר סירובה של אסתר להיענות לדרישת מרדכי לגשת לאחשוורוש בעניין הבהול הזה. אסתר מנמקת את סירובה בצורה מאוד הגיונית, היא אומרת שכל מי שנכנס לחצר הפנימית ללא רשות אחת דתו להמית. על כך אומר לה מרדכי את הדברים הבאים: "כי אם החרש תחרישי בעת הזאת, רווח והצלה יעמוד ליהודים ממקום אחר, ואת ובית אביך תאבדו, ומי יודע אם לעת כזאת הגעת למלכות".

למרות שהכל היה נראה באותה נקודת זמן אבוד לגמרי, ובפרט לפי דברי חז"ל שדורשים על הפסוק "ומרדכי ידע את כל אשר נעשה" - שהוא לא רק ידע מה המן עשה, אלא גם מה נעשה בשמים: הוא ראה שנגזרה בשמים כליה על ישראל ח"ו - ולמרות שלכאורה היה נראה שאסתר היא אולי התקווה היחידה שלנו בסיפור הזה, הוא לא מתחנן אליה, הוא לא נואש. הוא בטוח שאם היא לא תפעל בעצמה - "רווח והצלה יעמוד ליהודים ממקום אחר". יהיה מישהו אחר שיושיע, למרות שכעת דבר לא נראה באופק.

יתרה מזו: מרדכי אומר לאסתר שהנפקא־מינה היחידה מהסירוב הזה תהיה בגורלה שלה – "את ובית אביך תאבדו". המסר שלו ברור: כאשר כלל ישראל נמצאים בעת צרה, יש לעשות הכל כדי להושיע ולסייע, גם אם הסיוע כרוך בסיכון־חיים ממשי. אבל יש כאן יותר מזה: הסיוע הזה הוא לא רק מעלה מוסרית, איזו מידת חסידות; זו חובה שהסירוב לה כרוך במחיר הכבד ביותר – "את ובית אביך תאבדו".

אומר מרדכי לאסתר: אם את חושבת שלעמוד בצד זה בטוח, ולהיכנס פנימה זה ריסקי, דעי לך שהמציאות האמיתית הפוכה לגמרי. לעמוד בצד זה האבדון; לעמוד מנגד כאשר כלל ישראל נמצאים בצרה - זו הסכנה המוחשית; אדרבה, להיכנס פנימה זה לא רק הצעד המוסרי ולא רק הצעד הנכון, אלא זה גם הצעד ההגיוני.

להיות בצד של כלל ישראל זה להיות בצד של הרווח וההצלה. בצד של "כל קוויך לא יבושו, ולא יכלמו לנצח כל החוסים בך".

ונקודה אחרונה: "ומי יודע אם לעת כזאת הגעת למלכות" – מי יודע? הוא יודע. הוא יודע היטב מדוע היא הגיעה לאן שהגיעה. ולכן הוא אומר לה: אסתר היקרה, כל העובדה שאת נמצאת כאן, ברגע הזה, במקום הזה ובתפקיד הזה, היא רק בשביל להיכנס פנימה. זו השליחות שלך, בשביל זה נבחרת. זו לא רק הבחירה המוסרית ולא רק הבחירה ההגיונית, זו הבחירה היחידה - הבחירה שמממשת את הייעוד שלך בעולם. בשביל הרגעים הקדושים הללו, הרגעים שבהם אנחנו יכולים להתמסר לכלל ישראל, התמסרות מלאה ושלימה – עבורם באנו לעולם. שנזכה.

וְכׇל זֶה אֵינֶנּוּ שֹׁוֶה לִי בְּכׇל עֵת אֲשֶׁר אֲנִי רֹאֶה אֶת מׇרְדֳּכַי הַיְּהוּדִי יוֹשֵׁב בְּשַׁעַר הַמֶּלֶךְ
// ד"ר מרים אבנרי־כהן

מאסיר על תנאי לאסיר תקווה

המן הרשע אינו מסוגל לעצור לרגע ולשמוח. הוא לא מוצא קורת רוח במעמד הרם אליו הגיע בדם, יזע ודמעות. העניין הזה הוא עבורו משחק סכום אפס: זה לא נגמר עד שזה נגמר, עד שמרדכי יכרע וישתחווה. הדבר הזה משבש את דעתו ומוביל למפלתו.

נדמה לי שאנחנו יכולים לזהות רגעים כאלה בחיינו, מקומות שבהם אנו מתקיימים 'על תנאי' או שמחים 'על תנאי'. חווים מן טשטוש תודעתי ביחס לברכה שנפלה בחלקנו. לפעמים יש לנו סיבה ממש טובה לכך: זה לא שאנחנו רשעים כמו המן, החיסרון שלנו יכול להיות ממש 'לשם שמיים', אמיתי, כואב ומייסר, כזה שכל בר דעת מכיר בו. ובכל זאת, כשמתגנבת לליבנו מחשבת "וכׇל זֶה אֵינֶנּוּ שֹׁוֶה לִי" – כלומר, התניה הגורסת כי מתיקות הקיום תלויה אך ורק במילוי החיסרון - אנו עלולים להחמיץ את חיינו.

בעל ה'נתיבות שלום' כתב באחד ממאמריו לחג הפורים כי מידת האדם השמח בחלקו כוללת את כל המידות הטובות, ועושה נפלאות בלב האדם. אך כדי להגיע לנפלאות הללו נדרשת עבודה תודעתית. נדמה לי שחלק מכך הוא היכולת לזהות את אותה "שמחה על תנאי" בחיינו, שעלולה להכניס אותנו למאסר על תנאי, לאזוק את עצמנו בכבלים דמיוניים עד שהטוב יגיע בשלמותו.

מעניין שבשפה העברית ישנם שני ביטויים חיוביים בהקשר למושג מאסר: אסיר תודה ואסיר תקווה. השמח בחלקו הוא אסיר תודה - זו דרגה נשגבת. אך קורה שלמרות רצוננו הטוב אנו מתקשים להיות אסירי תודה, משום שהחיסרון מכאיב לנו בעוצמות בלתי נתפסות. זוהי הזדמנות להיות אסירי תקווה, ולאמץ את הצד המואר והטוב של "וְכׇל זֶה אֵינֶנּוּ שֹׁוֶה לִי" בדברי המן הרשע: השאיפה העיקשת ללא פחות מגאולה שלמה. דווקא הרגע הזה של כאב ומרירות שפורצים מעומק ליבנו יכול להפוך אותנו לאסירי תקווה: נזעק זעקה גדולה ומרה שכולה כיסופים בלתי מתפשרים לגאולה שלמה, ובצד זה – נישא הפכים: נחוש שכל זה, גם ברגעי כאב וחסרון, בהחלט שווה לנו.

וַיֵּצֵא הָמָן בַּיּוֹם הַהוּא שָׂמֵחַ וְטוֹב לֵב וְכִרְאוֹת הָמָן אֶת מׇרְדֳּכַי בְּשַׁעַר הַמֶּלֶךְ וְלֹא קָם וְלֹא זָע מִמֶּנּוּ וַיִּמָּלֵא הָמָן עַל מׇרְדֳּכַי חֵמָה
// הרב ישראל קושמרסקי

שמחת האֵין

כולם רוצים להיות בשמחה! ועם כל זאת, נראה שזאת מידה קשה ביותר להשגה. מדוע אנחנו לא שמחים?

טעות נפוצה היא שאנחנו שמחים בעקבות 'מה שיש לנו'. כאשר יהיה לי מה שאני צריך, כסף, מעמד, נחת, אז אהיה בשמחה. אבל מתי 'יהיה לך'? הרי תמיד חסר משהו, תמיד יש בעיות, יש פרנסה אבל חסר נחת, יש נחת אבל חסר בריאות, וגם אם יש הכל, הרי "אוהב כסף לא ישבע כסף", ו"אין אדם מת וחצי תאוותו בידו". בצורה הזו אף פעם לא נגיע באמת לשמחה.

צריך להבין שזה עובד הפוך. אתה לא בשמחה בגלל מה ש'יש לך', אלא 'יש לך' כי אתה בשמחה. כשתלמד להיות בשמחה, ייפקחו עיניך ותראה את היש הגדול שיש לך, תודה עליו ותתמלא בשמחה.

אנחנו שמחים לא בגלל מה ש'יש לנו', אלא דווקא מההבנה שבעצם 'אין לנו'. כלומר, השאלה היא מהי הנחת היסוד שלך. האם הכל מגיע לך, ואתה בעצם תמיד במינוס כי אין לך ממש את הכל, או להיפך: לא מגיע לך כלום, ולכן אתה תמיד בפלוס כי כל מה שיש לך זה חסד ורחמים.

במכתב ייחודי, מלפני יותר ממאה וחמישים שנה, כותב ה'בית אהרן' מקרלין (ויש המייחסים את המכתב לאדמו"ר רבי העניך מאלכסנדר שבפולין), דברים כדרבנות (בתרגום מיידיש):

יהודי שאינו בשמחה הרי הוא כפוי טובה לשמים! מהי עצבות? מגיע לי, חסר לי, הן בגשמיות הן ברוחניות, הכל אני! הגוף נהיה כבד, נשכב לישון, אינו יכול לסבול את עצמו, ואינו יכול לסבול אחרים, כועס על עצמו...

שמחה היא לב שבור, הרי לא עשיתי מאומה, ובכל זאת אני חי בעולם ונושם את האוויר, אם כן אני בשמחה. הרי לא התחלתי לעשות כלום, אז חוטפים תפילה, לימוד, מצוה, מרגישים יהודי אחר, ושמחים איתו.

שורש השמחה נעוץ ב'אין'. כשיהודי יודע שמצד עצמו לא אמור להיות לו מאומה, ומיום היוולדו הוא נברא וחי בחסד ורחמים על כל צעד ושעל - הוא מודה ושמח על כל ה'יש', בין בגשמיות ובין ברוחניות. הוא פחות עסוק במדידה עצמית אובססיבית באיזו מדרגה הוא נמצא או כמה נכסים יש לו ולחבר, אלא שמח על עצם זכותו להיות בעולם הזה ולעבוד את ה'.

בצורה הפוכה מהמחשבה הרגילה, השמחה באה דווקא מתוך שפלות וענווה ולא מתוך יש וגדלות, כדברי הכתוב "וְיָסְפוּ עֲנָוִים בַּה' שִׂמְחָה" (ישעיהו כט).

המן הרשע עמד על גג העולם, בעושר וכבוד, והגיע לשיא הפסגה בכבוד המלכותי שחלקה לו אסתר המלכה בסעודה אישית עם המלך, אך הוא איבד את שמחתו מיד - רק כי יהודי בשער לא השתחווה לו: "וַיֵּצֵא הָמָן בַּיּוֹם הַהוּא שָׂמֵחַ וְטוֹב לֵב וְכִרְאוֹת הָמָן אֶת מׇרְדֳּכַי בְּשַׁעַר הַמֶּלֶךְ וְלֹא קָם וְלֹא זָע מִמֶּנּוּ וַיִּמָּלֵא הָמָן עַל מׇרְדֳּכַי חֵמָה". שמחתו נבעה מתוך גאווה וגדולה, ולכן לא החזיקה מעמד לרגע.

יש לו הכל - ואין לו כלום. "וְכׇל זֶה אֵינֶנּוּ שֹׁוֶה לִי", הוא ממשיך ואומר, כי מי ששמח רק בגלל ה'יש', 'אין' לו באמת כלום. אבל מי ששמחתו נובעת מה'אין' הוא תמיד שמח, ומעורר גם שמחה למעלה, זוכה ורואה בשפע וחסד האלוקי עליו תמיד.

אהבת את המאמר? שתפו

עוד מאמרים שיכולים לעניין אותך
יהושע מילר

הכמיהה לגאולה ודי

לכל נפש המצפה להשלמת תהליך הגאולה, השבועות האחרונים היו מורטי עצבים במיוחד. מחכים למשהו. לא ברור

למאמר המלא »
אורי צוקר

מטרה טובה

באיזה קטע הוא שם אותי על הכוונת שלו? כאילו שאני איזה לוח מטרה. * בניגוד לסיפורים

למאמר המלא »
הרב יעקב עמיחי סופר

להיות עם חופשי בארצנו

עַם הָאֵ־ל נַפְשׁוֹ הוֹמִיָּה, עַם חוֹפְשִׁי לִהְיוֹת, לֹא עַבְדֵי הַזְּמַן וְלֹא עֲבָדִים לַעֲבָדִים. אַךְ הַחֵרְשִׁים שְׁמָעוּ

למאמר המלא »

מצאתם טעות בכתבה?

נשמח שתדווחו לנו וככה נוכל לתקן...

דילוג לתוכן