האוצר שמתחת להר סיני
כבר 3334 שנה אנחנו מציינים את מעמד הר סיני בחג השבועות. ובכל שנה העיסוק המרכזי הוא
חגים. בית. משפחה. מסורת.
פסח זה החרוסת של סבתא, חגים זה הניגונים המשפחתיים הישנים והטובים, האווירה המוכרת.
חגים זה גם בגדי חג חדשים. חולצה לבנה, אולי גם נעליים.
אין כמו חג בבית.
אבל השנה היו לי חגים אחרים.
חגים על מדים.
חגים על מדים הם שונים,
חגים על מדים הם אחרים,
האוכל לא אותו דבר, אפילו לא דומה.
(יש לנו אחלה של טבח, ועדיין...)
האווירה, גם היא שונה לגמרי,
והמשפחה? המשפחה פשוט לא נמצאת.
ואני אי שם ברצועה, אי שם בלבנון, בסוריה, ושוב ברצועה.
אי אפשר לומר שזה קל,
לאף אחד זה לא קל.
ואני חייב גם לומר תודה ענקית לאשתי שסוחבת הכל לבד,
חנוכה, פורים, פסח, ראש השנה, יום כיפור, סוכות, חנוכה, ועכשיו שוב פסח...
ועדיין, אחרי כל הקושי, יש גם ניחוח קסום לחגים על מדים.
חגים על מדים הם חגים מיוחדים.
חגים על מדים הם חגים שמרגישים בהם חזק את הלב הפועם של כלל ישראל,
חגים על מדים שמחברים יחד את כל העדות ואת כל הגוונים והסגנונות, כי כולנו על אותם המדים.
ובעיקר, חגים על מדים הם חגים שבהם לא רק מדברים על ניסים אלא משתתפים בהם.
בחגים על מדים לא רק זוכרים את הגאולה שהייתה, אלא פועלים להביא את זו הבאה.
ממש בידיים, ממש ברגליים.
אז לכל אחיי הלוחמים, לכל מי שסוגר חג בכל מקום שהם,
אני רוצה לאחל-
חג (על מדים) שמח.
אנחנו עם גאול, כן? וכשאתה כזה – זאת אומרת, כשאתה גאול בדעת, במודעות שלך – אתה כבר מוכן וראוי גם לגאולה החיצונית.
הסיפור שלנו הוא על ילד בן 14, קראו לו שרוליק. הוא נפטר רק לפני כמה שנים, אבל כשהוא היה בן 14 הוא היה במחנה מאלק שבאוסטריה, בשנת 1943.
זה היה מחנה עבודה בו העבידו יהודים בחציבת מנהרות בתוך סלע רך, כדי שהגרמנים יוכלו להתחבא שם מהפצצות הרוסים.
המכושים היו נשחקים מאוד מהר, ושרוליק היה אחראי לקחת את המכושים וללכת איתם אל הנפחים שיחדדו אותם, ואז להחזיר אותם חזרה לפועלים. כך, במשך חודשים, הלך הלוך ושוב כל היום. לוקח מכוש, מביא, מחזיר, מחדד ומעביר הלאה.
הוא היה נער אתלטי, גמיש, זריז, מתגלגל, קופץ. היה לו את זה.
יום אחד ניגש אליו מישהו, זה היה דוד לייב - אדם מבוגר ממנו אולי בעשר שנים, אולי במאה. אי אפשר לדעת.
דוד לייב אומר לו: "בוא, אני מראה לך משהו. אבל אתה לא מספר על זה לאף אחד, כן?"
הוא פותח את התפר של המכנסיים שלו ומוציא משם... 15 סיגריות! 15 סיגריות שהוא אסף. והוא מסביר: "אני אוכל פרוסת לחם כל יום, שזה בעצם 60% קמח ו-40% פסולת של שעועית... כל יומיים אני מחליף את הלחם הזה בסיגריה אחת. לא אוכל, רק סיגריה. ככה אני אוסף".
"למה?" שואל אותו שרוליק.
ודוד לייב אומר לו: "כי אני צריך להשיג קמח. אני משיג כוס קמח בעשר סיגריות. ואני רוצה לעשות מצה לפסח".
שרוליק מזדעזע ואומר לו: "תגיד, אתה נורמלי? לסכן את החיים שלנו בשביל מצה?!"
והוא עונה לו: "כן. כי זה פסח. ואנחנו יהודים", והוא ממשיך ואומר לו: "אתה, יש לך קשר עם הנפחים, אני רוצה שתעזור לי לאפות מצות".
בסוף הוא השתכנע. שרוליק אמר כן. הם לקחו פחית ריקה של שימורים, הביאו את הקמח, הנפחים שחררו להם כמה דקות את האש, והם אפו שם מצה ששלושה יהודים חלקו אותה בליל הסדר.
זה סיפור אמיתי שגדלנו עליו. סיפור שאבא שלי סיפר לי. אבל זה לא נתפס. הם בתוך השואה. אנשים שאין להם אוכל, אין להם כוח, אין להם כלום, ועדיין הם אומרים: "אנחנו רוצים מצה, אנחנו יהודים".
זה לא נגמר אז. זה חוזר עכשיו, בשנה וחצי האחרונות... כל הזמן שומעים עוד פעם ועוד פעם סיפורים דומים. על חיילים בשטח שביום שישי עושים קידוש תחת אש, על דף יומי אחרי לילה של ירי בלתי פוסק. שמעתי, וגם ראיתי בעיניי.
פגשתי מישהי שהייתה בין החטופים, והיא סיפרה לי שהיא ביקשה מהשובים שלה לא לאכול חמץ בפסח. כן, בתוך התופת, בתוך השבי. זה לא נתפס. זה... זה דעת. זה אומר שאתה בן חורין בפנים, גם אם אתה כבול מבחוץ.
זה מה שפרעה רצה לשבור בנו. הוא לא פחד מכלום, אבל הוא פחד מהדעת שלנו. מהיכולת לחבר בין הראש ללב, בין הנשמה לגוף.
זה מה שאנחנו מסוגלים לו - להישאר בני אדם, גם כשאין שום דבר מסביב. וזה מה שמביא את הגאולה.
גאולה זה לא רק לצאת ממצרים. גאולה זה להיות גאול. להיות בן חורין מבפנים. זו תודעה. זו בחירה. זו דעת. וזה שלנו.
כבר 3334 שנה אנחנו מציינים את מעמד הר סיני בחג השבועות. ובכל שנה העיסוק המרכזי הוא
את תורתו של מרן הגאון רבינו מאיר נסים מאזוז זצ"ל הכרתי עוד מילדות. הרב היה בעיניי
יש רגע מיוחד כזה, כשקורה משהו חדש שלא היה עד כה. כשתינוק טועם טעם חדש, כשנגלה
מדי פעם אליה מצמיד לי לאוזן את האוזנייה שלו ואומר: "אמא, תקשיבי, תקשיבי. שיר מטורף", ואני
מזיקים, ניסיתם פעם לראות אותם? שמתם אפר מסביב למיטה ומצאתם עקבות של תרנגולות? * טוב, אם