האוצר שמתחת להר סיני
כבר 3334 שנה אנחנו מציינים את מעמד הר סיני בחג השבועות. ובכל שנה העיסוק המרכזי הוא
שֶׁאֶהְיֶה לְבָצָל.
שֶׁתִּרְאֵנִי, תִּרְאֵנִי,
שְׁזָפַתְנִי הַשָּׁמֶשׁ.
הַקְּלִפָּה דַּקָּה, תַּחְתֶּיהָ אֲנִי
יָפָה כַּלְּבָנָה.
שֶׁאֶהְיֶה לְבָצָל, בְּצֵל כָּנָף הַסְתִּירֵנִי
דִּמְעוֹת שִׂמְחָה יִזְלְגוּ
עִם הַרְבֵּה כַּוָּנָה.
שֶׁאֶהְיֶה לְבָצָל
בְּתוֹךְ אֲדָמָה אוֹחֶזֶת בַּשֹּׁרֶשׁ
מְחַכֶּה לְיָדַיִם טוֹבוֹת
שֶׁרַק יָרִימוּ אוֹתִי, שֶׁלֹּא אֵעָקֵר.
שֶׁאֶהְיֶה לְבָצָל, וּבְצֵל יָדֶיךָ כְּסֵנִי
מִכָּל רְבָב, תַּחַת מַיִם
אוֹתִי תְּטַהֵר.
שֶׁאֶהְיֶה לְבָצָל
רֹאשׁ גָּדוֹל, חֲרִיפָה, מְתוּקָה.
שְׁכָבוֹת שְׁכָבוֹת אֲבָל כֻּלָּן יַחַד
דְּבוּקוֹת מַסְתִּירוֹת
פְּנִימִיּוּת עֲמֻקָּה.
שֶׁאֶהְיֶה לְבָצָל, וּבְצֵל שַׁ־דַּי אֶתְלוֹנָן
וְשֵׁב אִתִּי זוֹ הַשָּׁנָה
בְּסֻכַּת עוֹרוֹ שֶׁל לִוְיָתָן.
שנה מסתיימת, שנה שונה שבה עברנו תהפוכות. אנחנו שונים, אחרים, אי אפשר שלא...
אדמת הארץ שלנו רעדה וטלטלה אותנו יחד איתה. הרבה דפוסים ואמונות זזו, הרבה כאב צף, הרבה הגדרות פנימיות וחיצוניות קרסו, התחלפו וחייבו אותנו התבוננות מחודשת פנימית ועמוקה, מי אנחנו? מעבר לכיסויים להגדרות ולאחיזות.
השנה הזאת בלתי ניתנת לסיכום, היא תחילתה של שינוי מהפכני שיביא בכנפיו עולם חדש שתומך באנושות מיטיבה מאוזנת מחוברת ומלאת הרמוניה ליצור ולבנות חסד, להיטיב עם העולם וברואיו. לשחרר ולהתמיר כל אנרגיה של פחד שליטה וצרות ולנשום חירות אלוקית.
השנה הזו הרעידה לכולנו את הלב, וגם הלב הכי ישֵן זע ונע ממקומו. כל תנועה, כל מחשבה טובה והתעוררות יצרה אדווה וגלים של אור חדשים ששוטפים את העולם מחדש.
במבט לעתיד עוד נראה וניווכח איך מתוך הכאב והדמים הרבים הגיעה גאולה שלימה וריפוי לנפש לכל אדם ולכולנו כעם.
תשפ"ד שולחת יד לתשפ"ה, מבקשת לחבור לתקווה שתביא בכנפיה, לאמונה לצדקה ולנחמה גדולה, איחוי ללבבות, שתמשיך עלינו השנה ממעון קדשך, מבורא כל העולמים.
תשפ"ה המלכה מוכנה, פותחת דלת עצומה של ברכה ומזמינה אותנו להיכנס בשעריה, ובשערים נאספים שברי הלב, הכאוס והכאב ומתאחים לנקודה הפנימית בעומק הסערה, נקודה פנימית של שקט. תקווה וידיעה של טוב אלוקי מוחלט, מציר האור הפנימי הזה נמשוך צבע לכל החלקים לכל החללים ונמלא אותם בחיות אלוקית .
יהי רצון נאמר בהתקדש היום, בהתקדש מלכותך בעולם, כשתתקדש ותמלוך על כולנו, ברגעים המקודשים שבהם אנחנו נזכרים שכולנו אחד. שכולנו חוצבנו ממקור אחד. וכולנו בעומקים מבקשים מלכות אחת, של אהבה, של הבורא האחד והיחיד עלינו ובתוכנו.
יהי רצון שנאהב אותנו כמו שאנחנו ראויים, כמו שהוא אוהב אותנו.
יהי רצון שנרים ראש ונאמין בנו שאנחנו ראויים, כל כך ראויים לחיות בשלום ובבטחה על פני אדמת האלוקים.
יהי רצון שנרבה אהבה, עין טובה, שלום ושלווה בארמנותינו.
יהי רצון שנפרה ונממש ונגשים את כל חלומותינו לטובה.
יהי רצון שכל הרשעה תכלה כעשן, כל אויבינו ומבקשי רעתנו יושמדו כהרף עין.
יהי רצון שתחדש עלינו מתיקות אינסופית, כתפוח בעצי היער, כן דודי, כן אהבתך תתגלה עלינו בחסד וברחמים גלויים.
יהי רצון שישובו השבויים במהרה, והגנה עצומה על השליחים בחזית ובעורף.
ולכל בית ישראל –
שנה של אור וטוב תזרח ותפרוס קרניים חמימות וטובות בכל מושבותינו, נחווה את מתיקות הבורא בקלות, בגלוי, בגאולה פנימית ועולמית גלויה.
כתיבה וחתימה טובה,
אמן.
השנה, יותר מתמיד, אני חוזרת להתחלה. להתהוות שלנו כעם.
ערב ראש השנה יצחק אבינו מריח, "ראה ריח בני כריח שדה" (בראשית כז) – ועם ריח המטעמים שהכינה אמא רבקה מגיעה ההמתקה, ויעקב אבינו מקבל את הברכות. שנים אחר כך, באותה עת, יעקב אבינו מתכונן לחתונה עם רחל. רחל אמנו, ברגע מפעים שמשנה את העם היהודי, מגלה את הסימנים שבינה לבין יעקב – ללאה.
אנחנו עם רווי בסימנים. הגמרא (יבמות) מציינת לנו את הסימנים שלנו כעם יהודי (רחמנים ביישנים וגומלי חסדים...), כמו קריאת כיוון פנימית. אנחנו מתבקשות לראות לייקר לסמן להתייחס לסימנים - לאיתותים קטנים.
(זה בדיוק הכאב והתסכול שהיה לפני ואחרי המלחמה – הרי היו סימנים...)
אנחנו שמות סימנים על השולחן כדי להזכיר – בשמיים ובארץ – שאנחנו רואות. שאנחנו מאמינות. שאין לנו מילים אבל יש לנו סימן על הלב בצורת אהבה, בצורת תפילה.
בזוגיות, עם הילדים, חברות, בעבודת ה' – יש לנו סימנים אישיים שדרכם אנחנו מבינות, יודעות. זו מערכת חושים אישית וקרובה, אנחנו כבר יודעים לפני שאמרנו. אנחנו מבינים גם כשהדברים עוד לא ברורים... ראש השנה הוא החג הזה של החושים. הכל משתתף בהמלכה. הכל מבקש מלכות.
"כל עניין הסימנים הוא התעוררות בדיבור, כי כשמברכים ואוכלים זה עושה רעש גדול בשמיים... נמצא העיקר הוא ההתעוררות והתפילה, ואחר שהתפלל ואוכל מדבר זה – אז הוא רושם שתתקיים תפילתו"
(השל"ה, ראש השנה)
בראש השנה, גם בזמן הסעודה אנחנו עסוקים בתפילה. ככה זה יהודי, תמיד קושר עצמו לבורא. בכל זמן ומקום.
אז יש את הסימנים המוכרים לחג, ויש את המומצאים (ותבוא עליהם הברכה). ונראה לי שהשנה כולנו נצעק ונתחנן שייקרע רוע גזר דיננו ושיבואו עליו גזרות טובות, אבל הפעם אני רוצה להתייחס לסימן פחות מוכר... הוא אמנם לא מאכל אבל מתקיים בסעודה.
אכלנו את הרימון וראינו כמה יופי פועם כלבבות יש מתחת לקליפה, כמה אנחנו בני מלכים, איך מאחורי הקליפה הקשה מסתתרים לבבות מיוחדים. ואיך השנה ראינו אותם! ראינו באמת את היופי של ה"עם קשה עורף" שאנחנו. התקלפנו מיד. כמו יהלומים נדירים.
ממליכים את ה' עלינו. על העולם. מי אנחנו בלעדיו? מי אנחנו בלי המשפחה והעם שלנו?
וכך אומרים המקובלים: בסוף הסעודה, אחרי הסימנים האוכל הברכות – תביטו אחד בשני. ההבטה מפייסת. ההבטה מקרבת. עינא בעינא. עיניים מול עיניים. אכלנו ושבענו, האוכל היה טעים, אבל הסימן האמיתי זה כשהלבבות פתוחים, קרובים. העיניים מתפללות לזה.
הלב מבקש השנה –
שנהיה ככרובים. נהיה קרובים.
"וְיִתְּנוּ לְךָ כֶּתֶר מְלוּכָה",
אתה ראוי ואנחנו ראויים!
כבר 3334 שנה אנחנו מציינים את מעמד הר סיני בחג השבועות. ובכל שנה העיסוק המרכזי הוא
מי מאיתנו לא נאלץ להתמודד עם שלל אירועים לא פשוטים בשנה האחרונה? כולנו התמודדנו, ועדיין. אולם
מי המלך שלך? * המלך שלי הוא הוד רוממותו הסטייק. זה לא חייב להיות דווקא הסטייק,
אחת התובנות החשובות על ראש השנה שגיליתי לאחרונה, הופיעה דווקא דרך אחד ממנהגי החג החריגים, מנהג
עָנָה וְאָמַר: אֲסַפֵּר לָכֶם אֵיךְ הָיוּ שְׂמֵחִים. שֶׁפַּעַם אַחַת הָיוּ תִּינוֹק וְתִינֹקֶת שֶׁהָיוּ בָּאִים אֶל הַמֶּלֶךְ