האוצר שמתחת להר סיני
כבר 3334 שנה אנחנו מציינים את מעמד הר סיני בחג השבועות. ובכל שנה העיסוק המרכזי הוא
כל הצרה של המלחמות עם ערביי עזה החלה בגירוש גוש קטיף: המנהרות שנחפרו משם לפה ואפשרו את חטיפת גלעד שליט. המחירים היקרים ששילמנו בעבורה. הכל בגלל הגירוש. נכון שקאסמים היו גם קודם הגירוש, אבל גראדים וטילים משוכללים שיכולים להגיע לאשקלון, באר שבע ותל אביב לא היו.
גם טילי קונרנט מהסוג שפגע באוטובוס השבוע לא היו ולא היו יכולים להיות לפני הגירוש. גם שילוח העפיפונים ובלוני התבערה מתאפשר כשאנחנו לא שם. למרות זאת אין היום מי שחושב כי אפשר היום לחזור ולגור בתוך קן הצרעות הזה. הם כל כך רעים עד שאין מי שרוצה את הצרה הצרורה הזאת בקרבתו.
יש עוד נזק גדול מהגירוש שאנחנו לא מזכירים לעצמנו תדיר: המצב הכלכלי. לפני שעזבנו את גוש קטיף הייתה הרצועה חממה של ברכה. מקום שגידל פירות וירקות משובחים שיוצאו לחו"ל. מדינות רבות בעולם קנו את הפירות המשובחים שגדלו שם במחיר יקר וכולם נהנו מהברכה.
מיד אחרי שגורשו משם היהודים החלו החממות להצמיח רק קוצים, כל השקעות המיליארדים שנתרמים לרצועה בכל שנה לא מצליחות להחזיר למקום את הברכה הגדולה שהייתה בו כשהיינו חיים שם. רצועת עזה של היום היא אחד ממוקדי האבטלה הגדולים בעולם, כ-50% אבטלה, והשאר עובדי המנגנון שחיים מנדבות העולם ולא עושים כלום.
כל זה לא חדש לנו. כל מי שקרא את סיפור יצחק ואבימלך בפרשת תולדות קורא את הסיפור של ימינו מילה במילה (כמעט). אלוקים מברך את יצחק. "וַיִּזְרַע יִצְחָק בָּאָרֶץ הַהִוא וַיִּמְצָא בַּשָּׁנָה הַהִוא מֵאָה שְׁעָרִים וַיְבָרֲכֵהוּ ה'". הברכה גורמת צמיחה של ממש בכמות ובאיכות. "וַיִּגְדַּל, הָאִישׁ; וַיֵּלֶךְ הָלוֹךְ וְגָדֵל, עַד כִּי-גָדַל מְאֹד" (בראשית כו). בכל דבר שהוא נגע שורה ברכה, "עד שהיו אומרים זבל פרדותיו של יצחק ולא כספו וזהבו של אבימלך" (מדרש רבה בראשית סד ז).
הפלשתים מקנאים בו וסותמים בארות. אחר כך הם מציקים לו ואחר כך מגרשים. התוצאה היא חורבן גדול לפלישתים. באים אבימלך ופיכול שר צבאו ואומרים ליצחק, "רָאוֹ רָאִינוּ כִּי־הָיָה ה' עִמָּךְ". מאז שעזבת אותנו פסקה לנו הטובה, יבשו לנו בארות המים, האילנות לא נתנו פירות. "דְבִזְכוּתָךְ הֲוַות לָן כָּל טַבְתָא וּכְדוּ נְפַקְתָּא מִן אַרְעָן יַבִּישׁוּ בֵירָן וְאִילָנָא לָא עָבְדוּ פֵירִין" (תרגום יהונתן). הם מבינים שהברכה היא מיצחק, וכורתים איתו ברית.
על החלק הראשון מסיפור יצחק ואבימלך אנחנו יכולים לומר "מעשה אבות סימן לבנים". למה החלק השני מתמהמה? למה לא באים הפלשתינאים מעזה לישראל ואומרים לנו: ראו ראינו כי אלוקים מברך אתכם כלכלית, צבאית וחקלאית. אולי נכרות איתכם ברית שלום. למה זה לא קורה? למה הם לא מחזרים אחרינו, הרי הם היו מקבלים מאיתנו כל טוב שבעולם!
צריך לשים לב כי לפני שהפלישתים מכירים כי ה' עם יצחק, יצחק בונה מזבח לה'. "וַיִּבֶן שָׁם מִזְבֵּחַ וַיִּקְרָא בְּשֵׁם ה' וַיֶּט שָׁם אָהֳלוֹ וַיִּכְרוּ שָׁם עַבְדֵי יִצְחָק בְּאֵר". והפסוק שאחריו הוא "וַאֲבִימֶלֶךְ הָלַךְ אֵלָיו מִגְּרָר וַאֲחֻזַּת מֵרֵעֵהוּ וּפִיכֹל שַׂר צְבָאוֹ". לומר לך כי לפני שהגויים יכירו בברכת ה' שעליך, עלינו להכריז על כך בפה מלא.
עלינו לקרוא כל הזמן בשם ה'. לומר לכולם כי כל ההצלחה הצבאית של ישראל היא ברכת ה'. כל ההצלחה החקלאית היא של ה'. כל ההצלחה הכלכלית, כל החכמה, כל ההצלחה הבינלאומית, כל השפע והברכה היא ברכת ה'. עלינו להכריז על כך חזק חזק. כשנכריז כך, ייכנעו המאמינים המוסלמים לאלוקים כמו שנכנעו הפלשתים של פעם. קל להם יותר להיכנע לה' מאשר להיכנע לישראל. קל יותר להבין שהמלחמה בברכת ה' היא חסרת תוחלת מאשר להבין שהמלחמה בבשר ודם. כל אחד מבין שאי אפשר להילחם בה' ולהצליח.
"הדרום בוער, אחי תתעורר"
כמה פעמים שמענו את המשפט הזה??
המון... ומכל כיוון בארץ.
אבל כמה פעמים הרגשנו את המשפט הזה? מעט מאוד...
לצערנו הרב המצב בדרום קשה.
חקלאות, אנשים נפגעים, ילדים לא ישנים, אין בית ספר, חברה, אנשים מאבדים פרנסה, משפחה. ואנחנו אתמול איבדנו ליום בלבד. איבדנו את הבית הקטן שלנו - סניף בני עקיבא בקרית גת.
בית שאמור להיות פתוח 24/7. אמור להוות חיות לכל ילד בכל שעה.
אך לצערנו, אתמול בזמן שחניכים מגיעים לסניף היינו צריכים להגיד להם לחזור הביתה...
בשבוע ארגון שאמור להיות הכי אינטנסיבי בחודש.
שאמורים להיות בו כל יום מאתיים חניכים שצובעים קירות, עושים חזרות, פעולות, אוכלים בכיף, צוחקים ונהנים...
הבית של החניכים נסגר ליומיים.
ילדים שמבואסים, מתוסכלים, לא נוח כאלו חיים.
מה הם ביקשו? שבוע של כיף. שכל שנה מחדש מחכים לו במרץ.
מבינים את תושבי העוטף יותר. ואת החיים הלא שגרתיים האלה.
אבל אנחנו לא מוותרים.
גם במקלטים עושים פעולות ומשרים את האווירה של חודש ארגון.
למרות כל הבלאגן. מוצאים נקודות אור טובות בחודש הזה,
ונקודת האור הכי גדולה שאפשר לראות במצב כזה,
זו המשפחתיות שלנו, האחדות, השמחה, העזרה ההדדית שבין השבטים והעוצמה של חניכים גדולים כלפי חניכים קטנים. מרגיש משפחה אחת גדולה במיוחד כשאתה בתוך מקלט, ואלו רגעי אושר של משפחה :)
החוויות, הצחוקים, העזרה, התמיכה, החיבוק והאווירה החמה של המדריכים עם החניכים שכולם מכירים את כולם.
בנוסף למעגל המשפחתי של הסניף אנו מאוד מרגישים את המשפחתיות שיש בתנועה, אם זה אירוח סניפים, חיזוק, והאהבה האין סופית שיש באוויר בתוך העם שלנו.
רואים שכולנו משפחה אחת גדולה.
אנחנו נמצאים בתקופה מאתגרת של מתיחות בדרום.
"טוב להודות לה' ולזמר לשמך עליון". במזמור השבת אנחנו אומרים שתמיד טוב להודות לה', כי הכל ממנו יתברך. ואז מתווספת ההבחנה "להגיד בבוקר חסדך ואמונתך בלילות". בבוקר אנו מודים על החסד, כלומר על הזמנים שבהם החיים זורמים במסלולם ומאירים לנו, בבחינת 'יום'. ומה עם הזמנים שהם בבחינת 'לילה' - זמנים שבהם יש אי בהירויות וספקות לגבי המציאות ולאן הכל מתקדם? בזמנים אלו אנו מצווים להיות מאמינים. ואמונתך בלילות. אמונה בזמנים קשים פירושה: לצפות לישועה שתגיע, ולהאמין שמתוך החושך עצמו, מתוך אי הבהירות, צומחת לה הישועה.
הזמנים הקשים מהווים מבחן לאדם, לראות האם הוא באמת מאמין שהכל ממנו יתברך. קל מאוד לאדם להגיד שהוא מאמין או בוטח בה' כשהכל הולך חלק, אך המבחן האמיתי לאמירוֹת של האדם הוא בזמנים המאתגרים והמורכבים.
יתירה מכך: מכל משבר צומחת לה התחלה חדשה וקומה גבוהה מזו שקדמה לה. הרב קוק בספרו 'אורות' אומר: "כשיש מלחמה בעולם, מתעורר כוח משיח". לכאורה הדברים תמוהים: הרי מלחמה נתפסת כדבר הרסני, מכאיב, עם פגיעות בנפש חלילה ופגיעה ברכוש - אם כן כיצד ניתן בכלל לקשר מלחמה עם מושג של "משיח", שנתפס כמושג של עולם של תיקון, בנייה, שלום ובית מקדש?
הרב קוק מבקש מאִתנו להסתכל יותר עמוק על החיים, ולא על הרגע. הרגע יכול להיות מכאיב וקשה. אך גם לידה היא תהליך מורכב ומכאיב שבסופו באים חיים חדשים לעולם. כך גם בתהליכים הכלליים והציבוריים שלנו כעם: הקשיים מולידים עוצמות חדשות וקומות חדשות בעם.
החכמה היא להיות בתוך התהליך ולראות כיצד אנו צומחים ממנו. לגלות את העוצמות החבויות בנו כעם, לגלות את האחדות הפנימית (שכוסתה בכמה שכבות בבחירות המוניציפליות, על ידי הפלגנות המאפיינת תקופת בחירות, לצערנו...). לקחת את אותן עוצמות ולהרים את עם ישראל לגבהים חדשים.
דוד מלך ישראל, שהיה שר צבא חשוב וגדול בצבאו של שאול, מצא את עצמו בורח מפני שאול עירום וחסר כל. וכאילו שזה לא מספיק, הוא גם שוהה בארץ זרה אצל אכיש מלך גת. תופסים אותו אחיו של גוליית ואומרים למלך אכיש שזהו דוד שהרג את אחִיהם. דוד נמצא בשפל המדרגה, אזוק ואסור אצל האויבים המסוכנים ביותר שלו, וכדי להינצל הוא מתנהג כמשוגע.
בספר תהילים יש מזמור שכותב דוד המלך על שחרורו מידי אכיש מלך גת: "לדוד בשנותו את טעמו לפני אבימלך... אברכה את ה' בכל עת, תמיד תהילתו בפי...". מה מחדש לנו דוד? וכי אנו חושדים בדוד שהוא אינו מאמין בה'? מה הוא מדגיש באומרו לנו "אברכה את ה' בכל עת"?
דוד המלך רוצה לומר שלא רק לאחר שהוא שוחרר מידי אכיש מלך גת הוא מודה לה', אלא גם כשהוא היה בשפל המדרגה, אזוק מושפל ומובל כנאשם לפני מלך גת, הוא לא הפסיק חלילה לברך ולהאמין בה'.
מאוד קל להודות כשיוצאים מאפלה לאורה, אך האתגר והניסיון הוא להאמין בלילות. להאמין שהכל לטובה גם כשהחיים הופכים להיות מורכבים.
נתחזק כולנו באמונה ובביטחון בחי העולמים, שמתוך המציאות המורכבת עַם ישראל ומנהיגיו יקבלו את הכוחות לגלות את כבוד ה' בעולם ללא פחד ומורא מתוך אמונה בצור העולמים. ויתקיים בנו הכתוב: "כל כלי יוצר עלָיִך לא יִצלח, וכל לשון תקום אִתך למשפט תרשיעי, זאת נחלת עבדי ה' וצִדקתם מֵאִתי נאום ה'".
כבר 3334 שנה אנחנו מציינים את מעמד הר סיני בחג השבועות. ובכל שנה העיסוק המרכזי הוא
אמירת ״כל נדרי״ בבית הכנסת בעיירה לובביץ' הסתיימה. הקהל, שעטוף בטליתות ולבוש לבן, משתתק וממתין. והחזן,
אָנָּא ה' אֱ־לֹהֵינוּ וֵא־לֹהֵי אֲבוֹתֵינוּ, תָּבוֹא לְפָנֶיךָ תְּפִלָּתֵנוּ וְאַל תִּתְעַלַּם מִתְּחִנָּתֵנוּ, שֶׁאֵין אֲנַחְנוּ עַזֵּי פָּנִים וּקְשֵׁי
"ונתנה תוקף קדושת היום, כי הוא נורא ואיום, ובו תינשא מלכותך"… מלך מלכי המלכים יושב על
היום נעשה משהו קצת אחר. משאירים את השכל בצד, עובדים רק עם תחושות. * משחק האסוציאציות: