
האוצר שמתחת להר סיני
כבר 3334 שנה אנחנו מציינים את מעמד הר סיני בחג השבועות. ובכל שנה העיסוק המרכזי הוא
חז"ל אומרים במדרש רבה (במדבר כ"א, ג) שהקב"ה עוסק בשבחם של צדיקים כדי לפרסם אותם בעולם. אם כך נוהג הקב"ה, ודאי שגם לנו יש עניין לספר בשבחם של צדיקים ולהפיץ את אורם. רבים מגדולי ישראל, ובהם רבנו בחיי ואחרים, מדברים על מעלת העיסוק בדמותם של צדיקים.
ה'נועם אלימלך' בפרשת שמות כותב, שכאשר אדם שומע על מעלותיהם של צדיקים ועל עבודת ה' שלהם, וליבו מתעורר ומתלהב לזכות גם הוא לעבוד את ה' באמת – זהו סימן שה' עמו. לכן עצם העיסוק בדמותם של צדיקים וההתחזקות מהם הוא דבר גדול, והחיבור לצדיק הוא זכות עצומה.
מורנו ורבנו, הצדיק רבי עמוס גואטה זצ"ל, היה עמוד התורה והחסד. הוא גדל בשכונת ותיקים בנתניה, שכונה פשוטה וצנועה. בצעירותו שירת בצבא ואף למד תקופה באוניברסיטה, אבל בשלב מסוים עזב הכל ודבק בתורה במסירות נפש מופלאה. ימים ולילות ישב ולמד, עד שלעיתים לא היה שב לביתו במשך תקופות ארוכות.
גדלותו בתורה הייתה בלתי נתפסת. הוא ידע בעל פה את הש"ס עם דיבורי רש"י, את ספר התניא ואת ספרי ה'בן איש חי. היה גאון עצום, וכל חייו הוקדשו לתורה. כל השבוע היה שוהה בישיבה, ורק בימי שישי הגיע לביתו. כך נהג משך שנים רבות – עד יומו האחרון.
פשטות ואהבת ישראל
אחד הדברים שאפיינו אותו היה פשטותו המופלאה. הרב ישב במשך שנים על כיסא 'כתר' פשוט, ועליו גם היה נח וישן. מרוב שעות שישב עליו, רגליו סבלו מדלקות קשות, ולעיתים כל נגיעה הייתה מכאיבה לו מאוד. למרות זאת, מעולם לא הסכים להחליף את הכיסא. אני זוכר שפעם השתתפתי בבר המצווה של אחד מנכדיו. הביאו לרב כיסא מכובד ונוח יותר, אבל הוא סירב. הוא ביקש את הכיסא הפשוט ביותר שהיה באולם, ועליו ישב במשך כל האירוע.
גם ביתו שיקף את אותה פשטות. זו הייתה דירת עמידר קטנה וצנועה. זכיתי להתארח שם כמה פעמים. הסלון והמטבח היו קטנים מאוד, אבל הבית היה מלא באור ובקדושה. במשך תקופה הייתי מגיע אליו למלווה מלכה. לעיתים הרב היה מוציא את השבת רק בשעה ארבע או חמש לפנות בוקר, ואז היה מבקש ממני לערוך את ההבדלה. אלו היו רגעים מיוחדים, שהמחישו כיצד כל סדר יומו היה שונה משל רוב בני האדם – כולו סביב תורה ועבודת ה'.
אחת המידות הבולטות ביותר אצל רבי עמוס הייתה אהבת ישראל ללא גבולות, והיא השתלבה בענווה יוצאת דופן. הוא התייחס לכל אדם, קטן כגדול, בגובה העיניים. אני זוכר מקרה שבו אחד מבני הקהילה צעק עליו בקול רם. הרב לא השיב אפילו מילה אחת. הוא פשוט השפיל את עיניו, שתק וקיבל את הדברים בענווה מופלאה.
אדם אחד סיפר לי באופן אישי, שכאשר היה ילד כבן 12 לא התקבל למוסד לימודים. רבי עמוס אחז בידו, צעד עמו כרבע שעה עד ללשכתו של סגן ראש העיר, ועשה כל שביכולתו כדי למצוא עבורו מקום.
גם אני זכיתי לראות זאת פעמים רבות. כשישבתי להמתין מחוץ לחדרו, היו מטלפנים אליו רבנים, ראשי ישיבות ואנשי חינוך מכל רחבי הארץ. בכל פעם שילד לא התקבל לישיבה או למוסד חינוכי, הרב היה מתערב באופן אישי. במו אוזניי שמעתי אותו אומר שוב ושוב: "אני אחראי לילד הזה. אני לוקח עליו אחריות. רק תקבלו אותו". הוא לא היה מסוגל להשלים עם מצב שבו ילד או ילדה יגיעו לחודש אלול ללא מקום ללמוד. מבחינתו, לא היה דבר כזה. כל ילד חייב היה למצוא בית חינוכי, והוא היה מוכן לעשות כל מאמץ כדי שזה יקרה.
הרב השתדל לעזור לכל אדם, ללא שום הבחנה – לא לפי לבוש, לא לפי השתייכות ולא לפי מעמד. כל מי שנכנס אליו הרגיש שהוא חשוב, שהוא רצוי ושיש מי שנושא את כאבו. אולי משום כך תפילותיו התקבלו כל כך. אולי משום כך אהבו אותו אנשים מכל גווני הציבור. כל אחד הרגיש שהוא אבא שלו.
הרב הרבה לעסוק בצדקה ובחסד, ולצד זאת הדגיש תמיד את עבודת תיקון המידות. הוא היה אומר שהישיבה שלו היא כמו מוסך: "לכאן באים כדי לתקן את המידות". זו הייתה מהותו. הוא הקרין ענווה ופשטות, ודרש מתלמידיו לעסוק ללא הרף בלימוד התורה ובזיכוך המידות.
הכנסת אורחים
אחד הדברים שהיו בולטים במיוחד אצל רבי עמוס היה הכנסת האורחים. בבית המדרש שלו תמיד היה אוכל. בכל שעה שהיית מגיע, היית מוצא שולחנות עמוסים בפיצות, במאפים ובמאכלים שאנשים היו מביאים למקום. התחושה הייתה שכל אדם שמגיע – יש לו מקום, ויש לו גם מה לאכול. סמוך לבית המדרש היה חדר גדול שבו התגוררו אנשים שלא היה להם בית. היו שם אנשים מכל הסוגים – כאלה שהתמודדו עם קשיים נפשיים, אנשים שבאו משולי החברה, ואפילו כאלה שהמשטרה חיפשה אחריהם.
פעם אחת הייתי אצל הרב, ובמהלך אותו ביקור הגיעו פעמיים שוטרים לקחת אדם מסוים. הם כבר הכירו את הנוהל: לפני שהיו מוציאים אותו, היו ניגשים אל הרב, מקבלים ממנו ברכה, ורק אחר כך יוצאים לדרכם.
בישיבתו פעלו שלושה כוללים, ובהם גם כולל חצות. המקום היה מלא בלומדי תורה במשך כל שעות היממה. רבים מן האברכים נהגו לטבול במקווה לפני הלימוד. פעם היה בחור צעיר, כבן 18-19, שלא רצה ללכת למקווה. רבי עמוס לקח נטלה, ועל פי הנהגת הבן איש חי נטל את ידיו שוב ושוב – 40 פעם, כדי לסייע לו ולהקל עליו. גם בכך ניכרה דרכו – לקרב, לעודד ולחנך מתוך רגישות ואהבה.
אהבת הארץ ומפעל ההתיישבות
לרבי עמוס הייתה אהבה גדולה לארץ ישראל ולהתיישבות. הוא זכה להגיע מספר פעמים לקבר יוסף, ותלמידיו ביקשו ממני לא אחת לסייע בתיאום כניסות נוספות עבורו. אגב, רבים מבני ההתיישבות, ובהם גם בחורים מהגבעות ומהחוות, היו באים להתייעץ עמו.
אני זוכר מקרה אחד שבו המתנתי מחוץ לחדרו כדי להיכנס אליו. באותה עת הגיעו גם כמה חסידים מארצות הברית, מחסידות גדולה שידועה שהיא לא כל כך ציונית. הם הקדימו אותי בתור, אבל לפתע שמעתי את הרב קורא בקול, מבלי שידע כלל שאני עומד בחוץ: "ייכנס הרב שמידט – בזכות ארץ ישראל". למרות שהיו שם תלמידי חכמים מבוגרים ומכובדים ממני, הרב ביקש שאכנס לפניהם. כך הייתה חיבתו הגדולה לארץ ישראל ולמתיישביה.
תניח תפילין והכל יעבור
על אף שרבי עמוס הקפיד מאוד בגדרי הצניעות ולא היה משוחח עם נשים, הוא עסק רבות בהשכנת שלום בית. אנשים רבים היו באים אליו כדי ליישב סכסוכים, ולא פעם עסק גם בבוררויות מורכבות, אפילו בין אנשים מן העולם התחתון. במו עיניי ראיתי לא אחת אנשים כאלה נכנסים אליו להתייעצות. באחד המקרים אף התייעץ איתי, מתוך ענוותנותו הגדולה, בסוגיה קשה של סכסוך בין שני אנשים, כשעלה חשש שאחד מהם מבקש לפגוע בחברו. התפלאתי מאוד שהוא משתף אותי בהתלבטות כזו. זו הייתה שאלה מבהילה ומורכבת ביותר.
פעם סיפרו לי שם אנשים שחזרו בתשובה, שבעברם היו גנבים. באחת הפעמים הם הגיעו אל הרב, והוא לא הסכים לתת להם לצאת במשך שעות ארוכות – קרוב לשבע-עשרה שעות. הם ביקשו שוב ושוב ללכת, אבל הרב עיכב אותם. רק לאחר מכן התברר שבאותו זמן המשטרה עשתה להם מארב. הרב, בדרכו המיוחדת, שמר עליהם מבלי שיבינו זאת. לא פעם היה משאיר אנשים אצלו שעות רבות, ורק בדיעבד היו מבינים מדוע ביקש מהם להישאר.
זכור לי גם סיפור עם יהודי שהכרתי שהגיע אל הרב לאחר שבבדיקות ההיריון של אשתו התגלו ממצאים מדאיגים לגבי העובר. הרב אמר לו בפשטות: "בּוּיָה, הכל יהיה בסדר", וכך היה. מקרה נוסף היה של אדם שסבל מכאבי ראש קשים. הוא בא אל הרב, והרב הניח את ידיו על ראשו ואמר לו: "תניח תפילין, והכל יעבור". אותו יהודי קיבל על עצמו להניח תפילין, ומיד כאבי הראש חלפו. ראיתי אנשים רבים שבאו אל הרב עם התמודדויות ומחלות שונות, ולאחר מכן חזרו כדי להודות על הישועות שזכו להן כשהם אומרים שהרב ממש הציל אותם.
זכיתי לחוות באופן אישי רגעים מיוחדים במחיצתו. פעמים רבות היה קורא לי, לעיתים באמצע היום ולעיתים באמצע הלילה. היו פעמים שהייתי מגיע והוא היה משוחח איתי, ופעמים אחרות הייתי מגיע ומוצא אותו ישן.
בתקופת הקורונה חליתי באופן קשה מאוד. הרופאים אף לא היו בטוחים שאצליח לשרוד. יומיים או שלושה לפני שחליתי, בשעה שתיים בלילה, קרא לי הרב באמצעות ילדיי שביקרו אצלו. כשהגעתי אליו הוא אמר רק: "מה זה צאן בלי רועה... צאן בלי רועה...". ישבתי מולו. הרב הביט בי במשך שתי דקות ולא אמר דבר נוסף.
שלושה ימים לאחר מכן חליתי.
פעמים רבות, כשיצאתי מחדרו של רבי עמוס, הרגשתי כאילו עברתי תהליך של טהרה. זו הייתה תחושה שקשה לתאר במילים – כאילו משהו מנקה ומזכך את הנפש. עצם השהות במחיצתו העניקה לאדם תחושת ניקיון פנימי, כאילו עבר דרך מסנן רוחני שהותיר אותו נקי ובהיר יותר.
האופניים שחזרו
סיפור נוסף שאני זוכר היטב אירע באחד הלילות, כאשר הגעתי אל הרב בסביבות חצות. בדרך כלל הייתי מגיע אליו בשעות מאוחרות. לאחר יום שלם של לימוד והוראה בישיבה, הייתי מפנה לעצמי את שעות הלילה כדי לשהות במחיצתו, ולאחר מכן חוזר לפנות בוקר, עוד לפני תפילת שחרית בישיבה.
באותו לילה הרב ישן. לפתע פתח את עיניו ואמר: "תקראו ליעקב", כשהכוונה לאחד מתלמידיו. אמרו לו: "הרב, יעקב כבר ישן". אבל הרב חזר ואמר: "תקראו ליעקב". הלכו לקרוא לו. יעקב השיב שהוא כבר כמעט נרדם, ואין לו סיבה להגיע עכשיו. אמרו לו שהרב קורא לו והוא הגיע. כאשר נכנס לחדר, הרב כבר חזר לישון...
יעקב עמד שם ותמה: "בשביל מה קראו לי? הרי הרב ישן..."
כעבור דקות אחדות הגיע ילד עם אופניים חשמליים ואמר ליעקב: "הנה האופניים שלך. תודה רבה. אבא קנה לי אופניים חדשים".
מה הסיפור? ובכן, התברר שכמה ימים קודם לכן הגיע אותו ילד אל הרב בבכי וסיפר שגנבו לו את אופניו. רבי עמוס פנה לאחד האברכים שלמדו בכולל ואמר לו: "תן לילד את האופניים שלך". האברך השיב שהאופניים שלו יקרים בהרבה משל הילד, אבל הרב אמר לו: "בויה, אמרתי לך – תן לו את האופניים".
האברך קיבל את דבריו ומסר לילד את האופניים. כעת, לאחר שאביו של הילד קנה לו זוג אופניים חדש, ביקש הילד בשעת לילה מאוחרת להחזיר את האופניים לאברך... רבי עמוס, שגם מתוך שנתו הבחין שהגיע הזמן להשיב את האופניים לבעליהם, קרא ליעקב להגיע – וכשיעקב הגיע, חזר לישון. רק כעבור כמה דקות התבררה הסיבה לקריאתו...
זו לא הייתה הפעם היחידה. היו מקרים נוספים שבהם הרב קרא לאנשים, ורק לאחר זמן הבינו מדוע. לעיתים היה נראה שהוא ישן, אבל הכל היה מדויק ומכוון.
אבא אישי
עוצמת הקשר שבין הרב לבין הציבור באה לידי ביטוי באופן מיוחד ביום הלווייתו. על פי הערכות המשטרה השתתפו בה כמאה אלף איש שהגיעו מכל החוגים והעדות – חרדים, דתיים לאומיים, מסורתיים וחילונים.
ההלוויה נקבעה לשעה אחת בצהריים, אבל בפועל מסע הלוויה נמשך שעות ארוכות. מרגע שהוצאה מיטתו של רבי עמוס מן הישיבה, התלמידים ליוו אותה ברגל ולא אפשרו לרכב החברה קדישא להמשיך בנסיעה. הדרך כולה, מהישיבה ועד לבית העלמין, נעשתה בהליכה ונמשכה קרוב לחמש שעות, כשלאורך כל אותן שעות המתינו עשרות אלפי אנשים בסבלנות, מבלי לעזוב. איש לא מיהר ללכת. כל אחד הרגיש שרבי עמוס היה שייך גם לו – שהוא עזר לו, עודד אותו או עמד לצדו ברגע משמעותי בחייו.
רבים הרגישו שלא ליוו רק רב גדול, אלא אבא. אדם שקיבל כל יהודי בסבר פנים יפות, דיבר תמיד בנחת וברוגע, ומעולם לא הגביה את קולו על הזולת.
עולם התשובה בנתניה חייב לרבי עמוס רבות. בענווה, בפשטות ובאהבה אמיתית הוא קירב יהודים רבים אל התורה ואל הקב"ה. יהי רצון שיהיה מליץ יושר על עם ישראל, ושנזכה כולנו ללמוד מדרכיו – מאהבת התורה, מאהבת ישראל, מהענווה וממידת החסד שאפיינה אותו כל ימיו.
כיליד נתניה וכתושב העיר, ידעתי כמו כולם שיש לנו כאן צדיק מיוחד – רבי עמוס. אמנם בילדותי לא זכיתי להכיר אותו באופן אישי, אבל גדלנו על הסיפורים עליו.
רק בגיל עשרים ומשהו, כשהייתי אברך צעיר, הגעתי אליו בפעם הראשונה. היה לי חברותא שלא גדל בנתניה. הוא שמע על המקום ורצה להכיר אותו והצטרפתי אליו. ישבנו ללמוד בבית הכנסת, במה שכונה "הישיבה של רבי עמוס". הרב עצמו לא היה באותו זמן בבית הכנסת – כנראה ישב בחדרו – אבל כבר מהרגע הראשון הרגשנו בבית. הייתה שם אווירה של קדושה ושל חמימות מיוחדת. אנשים פשוטים, מקום פשוט, כמו עיירה חסידית קטנה. ידענו שתמיד יש שם אוכל למי שצריך, שיש דאגה לכל אדם. הכל הקרין אהבה ופשטות.
התורה של רבי עמוס לא הייתה מפלגת. מישהו אמר בימי השבעה: "אפשר לקרוא לרבי עמוס חב"דניק, ברסלבר, ליטאי או ספרדי – הכל נכון". הוא הזכיר את דמותם של חכמי ספרד של פעם: יהדות פשוטה, קדושה פשוטה, אהבת תורה פשוטה. הכל בהרמוניה, בלי מחיצות ובלי הגדרות.
על אותות ומופתים שהתגלגלו אצל הרב אפשר לשמוע בלי סוף, אבל העיקר היא ההשתדלות ללמוד מעבודת ה' של הצדיק. אשתף אפוא בשני סיפורים שחוויתי אישית.
בחור צעיר סיפר לי בימי השבעה, שבתחילת דרכו בהתקרבות לחב"ד היה מגיע ללמוד אצל רבי עמוס. הוא ישב שם ולמד שיחה של הרבי זי"ע. באותם ימים הרב היה חולה מאוד, כמעט לא דיבר, והיה נראה כאילו הוא ישן. אבל היה ידוע שביקש תמיד שילמדו תורה לידו. אם אנשים רצו ללכת, היה אומר להם: "שבו עוד קצת, תלמדו, תקראו תהילים."
אותו בחור ישב בקצה בית הכנסת, ולא הייתה שום אפשרות שהרב ראה מה הוא לומד. הוא למד משך זמן, ואחר כך סגר את ה'לקוטי שיחות' וניגש להחזיר אותו לארון. אגב, כדאי לציין שאצל רבי עמוס היו ספרים מכל הסוגים, אבל לספרי חסידות בכלל ולספרי חב"ד הייתה אצלו חביבות מיוחדת.
כשהבחור ניגש להחזיר את הספר, הרב פקח לפתע את עיניו וקרא לו: "בּוּיָה!" – כך היה נוהג לכנות אנשים בחיבה. ואז אמר לו: "למה הפסקת ללמוד? תחזור ללמוד את השיחה של הרבי."
הסיפור הזה מלמד עד כמה התורה הייתה מרכז חייו. הוא לא היה נח בלי שקול התורה יישמע סביבו. כל חייו היו תורה. . הרגשת שכאשר חסרה תורה לידו, כאילו חסר לו אוויר לנשימה.
הסיפור השני אירע ממש יומיים לפני הסתלקותו. הלכתי לתקן את הרכב במוסך. המוסכניק, שכבר הכיר אותי, תמיד אהב לשתף אותי בדברי תורה. הפעם הוא הוציא את הטלפון ואמר: "אני רוצה להראות לך משהו." הוא הראה לי התכתבות וואטסאפ עם חבר. אותו חבר עמד להיכנס לרבי עמוס, והוא ביקש ממנו להזכיר אותו ואת אשתו לברכה, משום שהם התמודדו עם קשיים בשלום בית.
אחר כך הוא גלל למטה והראה לי הודעה נוספת. "אתה יודע מה זו שיחת הווידאו הזאת?" הוא שאל. "כשהחבר נכנס וביקש ברכה, רבי עמוס אמר לו מיד: 'תתקשר אליו בשיחת וידאו'". הרב ביקש שהאיש יהיה יחד עם אשתו, אבל שהאישה לא תיראה על המסך. רבי עמוס היה פרוש מאוד בעניינים אלו, אבל היה חשוב לו שהיא תשמע. כשהשיחה התחברה, הוא וידא ששניהם מאזינים ואמר להם: "אני מבקש מכם לשים הכל בצד, למחול זה לזה בלב שלם, ולהתחיל מחדש."
המוסכניק סיפר לי את הדברים בדמעות. הוא אמר: "אני בכלל לא מכיר את רבי עמוס. אף פעם לא הייתי אצלו. לא תרמתי למקום, אני אפילו לא תושב נתניה. למה שרב בסדר גודל כזה יעצור את הכל בשבילי? הרי מבקשים ממנו אין־ספור ברכות. ובכל זאת, היה חשוב לו לעשות בינינו שלום בית...".
בהקשר לזה צריך לזכור שרבי עמוס כמעט שלא הסכים שיצלמו אותו. הוא לא אהב תמונות, וכמעט שלא הסכים להצטלם. אפילו בהלוויה, כשהוצאתי את הטלפון כדי לצלם את ההמונים ולהראות אחר כך לנוער שלי בנתניה, ניגש אליי אחד מתלמידיו ואמר: "מה אתה עושה? הרב לא אהב שמצלמים אותו..." והנה כאן, למען השכנת שלום בין איש לאשתו, הוא הסכים לשיחת וידאו! זה מלמד עד כמה היה חשוב לו לעשות שלום. ובאמת, ידוע שרבים פנו אליו בענייני שלום בית ובדברים שבין אדם לחברו, ואפילו אנשים רחוקים מאוד מתורה ומצוות מצאו אצלו אוזן קשבת ולב פתוח.
הלך מאיתנו אדם גדול. אדם שאהב כל יהודי באמת. אדם שאהב את התורה באמת. הוא לא הסתכל על המעטפת החיצונית, אלא על הנשמה. נדמה שכל מי שהרגיש שאין לו בית – מצא אצלו בית. הוא היה להם כאב, והישיבה הייתה עבורם משפחה. לא פלא שאנשים מרגישים שאיבדו אבא. לא רק משפחתו ותלמידיו, אלא העיר כולה. כולם הרגישו שרבי עמוס היה הצדיק של נתניה.
יהי רצון שנזכה לקחת ממנו את אהבת התורה, את אהבת ישראל ואת אהבת השלום. ובימים אלו של בין המצרים נוסיף באהבת חינם – בין אדם לחברו, בין איש לאשתו ובין ישראל לאביהם שבשמים – ונזכה במהרה שייהפכו ימים אלו לששון ולשמחה.

כבר 3334 שנה אנחנו מציינים את מעמד הר סיני בחג השבועות. ובכל שנה העיסוק המרכזי הוא

כשניסיתי לתפוס את הרב ישעיהו גרליצקי, השליח באוניברסיטת תל אביב, לשיחת טלפון, הוא היה נשמע טרוד. "אני

בעולם שבו אחוזי הגירושין מטפסים, הבדידות הפכה למגיפה וההגדרות הבסיסיות ביותר של גבר ואישה נראות לעיתים

חודש תמוז, חופש גדול, ואני בין שני בתים. עוד מעט ביתנו ייעשה ארגזים ארגזים, חפצים, זיכרונות,

בפועל התורה מסתיימת בסוף ספר דברים כאשר משה רבינו נפטר, והעם עוד לא נכנס לארץ כנען.