כמו בכל שעת בין ערביים, הוא הולך לטייל במקום האהוב עליו מאז שהוא עזב, חוף בוגרשוב בתל אביב.
משהו בקביעות עושה לו טוב.
המפגש העתידי בין הים לשמש השוקעת מזיז לו את הלב, ממלא את הריאות באוויר חדש.
בכללי הוא אדם שמח, זורם, אבל היום הוא סומך על הים שיעזור לנשימה הכבדה לעשות את דרכה לריאות מבלי להותיר משקל כבד כל כך על הלב.
הוא סומך על המים שישטפו ממנו את התחושה החדשה-ישנה הזאת שמאיימת לפרוץ, לשטוף את ראשו מהמחשבות שהוא לא חשב שיגיעו.
הוא לא חשב שמפגש אקראי ביציאה מהעבודה יהפוך לו את הלב, יעצור את המסע לחיים שהוא התחיל לפני שנתיים כשהתיר את כל הקשרים שכבלו אותו בד' אמות של הלכה.
הוא נזכר איך הוא עשה את הכל כדי לא לפגוע בהורים, איך התחיל לשנות את הלבוש למשהו קליל יותר המתאים לנשמתו צמאת המרחבים, איך מתח את הגבולות עד שפרץ אותם, מבקש שלא יכלאוהו בשום כלוב.
הוא עדיין זוכר את היום בו גזר את פאותיו, חותם לאדם החדש שהוא מבקש להיות, הוא זוכר איך נצבט לו הלב כשהן נשרו לרצפה, זוכר את המחשבה שעברה לו בראש, עכשיו אפילו לרבי נחמן אין איך למשוך אותו מהגיהינום.
את בית ההורים הוא עזב אחרי שהרגיש שהוא לא יוכל להמשיך בחייו עם המשקל הכבד הזה על הגב, הוא שומר איתם על קשר ומגיע לבקר לעיתים קצת יותר קרובות, הוא אפילו שומר על ההבטחה שהבטיח לאבא שביקש בדמעות שימשיך להניח תפילין "לשמור על קשר".
בהתחלה הוא התלבט האם יוכל לעמוד בהבטחה, אבל הוא לא פספס אף יום מאז שעזב. לפעמים הוא מניח כמה דקות לפני שקיעה, מבקש מהחב"דניק בטיילת לעזור לו לקיים את ההבטחה.
הוא חי בשלום, עם ההורים, עם המסע.
הוא לא חשב לרגע ששיחה תמימה בין שני ילדים תהפוך לו את הבטן, תרעיד את הנשמה.
הוא עמד בתור לקיוסק ביציאה מהעבודה, לפניו עמדו שני ילדים עם פאות ארוכות ומבט תמים. כשהם ראו אותו, שוטר במדים, אורו עיניהם כמי שראו גיבור חוזר מהקרב.
הוא רגיל למבט הזה של הילדים, זה עדיין גורם לו לחייך למרות שהוא שנים בתפקיד.
אך הפעם המבט המעריץ הופנה לשם הרקום על המדים.
אורי כהן.
הם התלחששו במבוכה, כשהגבוה ביניהם פנה אליו בפנים סמוקות: "אתה כהן, אנחנו רוצים לתת לך את המקום שלנו בתור".
הוא לא ציפה, לא הבין מאיפה זה בא לו עכשיו, אולי השילוב של המבט התמים עם ההפתעה שבדברים גרם לעיניים לדמוע, ללב לפעום בקצב.
הוא התעשת מהר כדי לא להבהיל את הילדים, וכשהבין שזה ממש משמח אותם הסכים לעבור בתורם, לפשרה הוא קנה גם להם את מה שהיו צריכים, כשהם נפרדים בכיף חזק ולבבי של גיבורים.
כאילו זה לא הספיק, אוטו צבעוני ברמזור צעק לו "א-ל-ו-ל" במין שאגה כזאת שהבהילה אותו. אצלו אוגוסט עכשיו, הוא שכח.
עכשיו הוא עומד מול החוף, מחכה למפגש בין השמש למים.
אף פעם לא הפריע לו שהוא שוכח, הימים הנוראים לא הותירו בו רושם מיוחד, הוא במסע ולא היה מי שיעצור אותו.
היום נדמה לו שזה כואב, כשתחושת החמצה מתגנבת ללב.
לא רחוק ממנו, כמו בכל יום שאול דג דגים, הוא מכניס אותם לדלי הכחול דהוי שלו והם קופצים, מזכירים לו שבאלול אפילו דגים שבים רועדים.
יום שישי היום, הרבה זמן הוא לא היה אצל ההורים, היום הוא יגיע, יפתיע אותם קצת, הם תמיד שמחים לראות אותו. הוא חושב לעצמו אם הוא היה חי בבית שלהם, האם הם היו שמחים ממנו או רק מצטערים, מגרש את המחשבה מליבו, אין לו פנאי בלב לחשוב על זה היום.
הוא דופק בדלת ופותח, אבא יושב מול השולחן בסלון, לומד שניים מקרא ואחד תרגום.
אבא קם לכבודו, מנשק אותו בחום, טופח על גבו כמו פעם, טפיחה שרק גברים שהגיעו לגיל מצוות מקבלים.
אמא מגיעה מהמטבח, מנשקת אותו בחום, מריחה את הריח שהיא כל כך אוהבת, הריח של אורי שלה.
הוא חושב לעצמו שהיא בטח לא יודעת כמה הוא התגעגע לריח שלה, ריח של בית, ריחות של יום שישי.
כשהוא מגיע, אבא תמיד מסיים את הפסוק, מקפל קיפול קטן בספר ויושב איתו על הספה. הוא מכין לאבא קפה שרק הוא יודע להכין, הם יושבים ומדברים, מתעניינים, והולכים לסדר את הגינה. נדמה שאבא תמיד מחכה לו לסידורים הקטנים האלו בבית, למרות שהוא יכול לעשות אותם לבד, שומר להם זמן איכות מסוג אחר.
היום אבא לא סגר את הספר, הוא ביקש את הקפה הרגיל והזמין אותו לשבת לצידו, קורא בניגון את הפסוקים שפוצעים את הלב:
"בננו זה סורר ומורה איננו שמע בקולנו זולל וסבא"
"ורגמוהו כל אנשי העיר באבנים ומת ובערת הרע מקרבך וכל ישראל ישמעו ויראו"
אורי לא מבין למה אבא עושה לו את זה, למה להעביר ככה מסרים, ואיך יכול להיות שאבא שלא העיר לו אפילו פעם אחת מאז שעזב, פוצע אותו בפסוקים ועוד במנגינה?
אבא שמבין בדיוק מה עובר לבנו בראש ובלב לוגם מהקפה ומביט בו בעיניו הכחולות.
"אתה בטח יודע מה התורה אומרת על בן סורר ומורה".
הוא בטח יודע, ואם הוא לא ידע הוא שמע כל מילה עם טעמים ומנגינה.
"אתה יודע למה מגיע לו עונש כל כך חמור וקשה?"
הנה זה הגיע, אבא חיכה שהוא יבוא אליו לפני שבת כדי שהוא יוכל להצליף בו את כל המילים הקשות. חבל שהוא בא.
"אורי, אני יודע מה אתה חושב, התשובה היא שהוא נידון על שם סופו. סופו שילסטם את הבריות, לכן אמרה תורה מוטב שימות זכאי ואל ימות חייב".
"עדיף לי לחיות, ואני לא הולך ללסטם שום בריות", הוא קם מהספה באי נוחות.
אבא מושיב אותו, מביט בו בעיניו הכחולות: "אני יודע, אורי, מעולם לא דיברתי עליך, אני רוצה לדבר עלינו. מדרש ספרי מביא שכשההורים מוחלים לבנם הסורר על התנהגותו, לא מענישים אותו למוות וחטאתו מתכפרת. סורר ומורה, אם רצו אביו ואמו למחול לו מוחלים לו.
"השם משמואל שואל, מה מועילה מחילת ההורים לבנם? אם כל הסיבה לעונשו החמור היא שהוא עתיד ללסטם את הבריות, האם לא מוטב שימות זכאי ואל ימות חייב?"
אבא מסתכל על אורי לוודא שהוא הבין את השאלה, וממשיך: "התשובה של השם משמואל לא פחות ממדהימה. תקשיב טוב, תפתח את הלב. בני ישראל הם בני אברהם יצחק ויעקב, נפשות טהורות שרק במקרה התלכלכו בעבירות. כשהם עושים תשובה, שוב מתעוררת הנקודה השורשית האחוזה בשלשלת הקודש עד האבות הקדושים ושופעת בו רוח חיים חדשים ממקור ישראל.
"בן סורר ומורה נפסק חיבורו מאביו ואימו ושוב אין לו חיבור בשלשלת הקודש, הוא בוודאי לא יעשה תשובה. אבל כשאביו ואימו מוחלים לו הנה הוא נקשר בשלשלת הקודש שוב, ולכן אינו נהרג כי יכול להיות שעוד ישוב בתשובה שלמה המתקבלת.
"אנחנו מעולם לא הקפדנו עליך, אנחנו מכירים בגדלות נשמת קודשך שלא התנתקה לרגע מאיתנו, ממקור ישראל, וכמו שאני מכיר אותך, תמיד שמרת על קשר".
אורי מהנהן, הוא לא הפסיד יום אחד של הבטחה, למרות הכל.
הוא מספר לאבא על המפגש עם הילדים, על הגעגוע, על הכאב החדש על זה שהוא שכח שאלול.
אבא ממשיך להביט בו במבט המבין שהוא מכיר מילדות. "יצאת למסע, לא התנתקת בשביל להתנתק, אני מכיר אותך, אולי בהתחלה מנעת מעצמך להרגיש, אולי ההתרגשות מהדברים שגילית בלי גבול גרמה לגוף להרגיש חזק מדי עד שלא שמעת את קול הנשמה, אבל המסע שלך עדיין נמשך.
"בכל יום שישי אני קורא שניים מקרא ואחד תרגום. אתה יודע, כשמשה שולח את המרגלים לתור את הארץ, אונקלוס משתמש במילה אלול, ויאללון ית ארעא. אתה כמו תייר שמגלה מחדש את אור הנשמה. קח את כל הסקרנות ואת הגעגוע הביישן שהתעורר בך מחדש, ואם אוזנך כרויה תוכל לשמוע מול הים בין רעש הגלים את קול נשמתך. אז תוכל לשמוע גם במקום שחשבת שלא הופיע כבודו שם את קול ה' על המים, בכוח, בהדר.
"אנחנו כאן, יודעים גדולתך ומצפים לראות את הגילוי החדש, הגדול והמאיר של אור נשמת הקודש השוכנת בתוכך.
"יהי רצון שתוכל לשמוע את קולה".
הדמעות מאיימות לפרוץ אבל הוא מחזיק חזק, אבא מחבק אותו חיבוק חזק, טופח על גבו טפיחות שרק מי שהגיע למצוות מקבל.
הם הולכים קצת לגינה, אבא כרגיל השאיר כמה דברים לסדר.
הם נפרדים בחיבוק, אורי נפרד בחיבוק גם מאמא ומבטיח לחזור, הוא רק יוצא לתור את הארץ, למצוא את המלך בשדה.
