באחת השנים, בחג שמחת תורה לפנות בוקר, לימד הרבי מלובביץ' זצ"ל את הקהל – כדרכו באותה עת – ניגון חדש. הוא הקדים וסיפר כי פעם, במוצאי יום הכיפורים, עמד חסיד והתבונן בקהל הפונה בתום התפילה ללכת לאכול את סעודת סיום הצום, ותמה – כיצד ניתן במוצאי יום כיפור לעזוב את ההשגות הרוחניות הגבוהות וללכת לאכול?

בבוקר, עת באו ראשוני המתפללים לתפילת שחרית, מצאוהו שעדיין עומד הוא אחוז במחשבותיו. כל אותו הלילה, ליל שימורים, עמד החסיד כשרגלו האחת על הספסל ורגלו האחת על הקרקע, ומליבו בקע הלחן הנפלא על המילים – "אנעים זמירות ושירים אארוג, כי אליך נפשי תערוג. נפשי חמדה בצל ידיך לדעת כל רז סודך".

המילים הללו הן גם עומק התשובה לשאלה – לאן אנו הולכים במוצאי יום כיפור. השאלה היא נוקבת מאוד. ביום הכיפורים – צמנו, התפללנו, התנקינו, והבטחנו לעצמנו להיות טובים יותר, ולמחרת יום כיפור, מה נשאר מכל התרוממות הרוח הזו? אפשר לענות, ובצדק, שיש חשיבות עצומה ביום הקדוש הזה גם בלי המשכיות. אך החסיד חיפש תשובה עמוקה יותר. נפשו ערגה לא-ל חי והוא ביקש להישאר ברוממות זו.

התשובה נעוצה במילים – "נפשי חמדה בצל ידיך". מיום כיפור, יהודי הולך לסוכה, לצל של הקדוש ברוך הוא. בסוכה, התרוממות הרוח החד-פעמית של יום הכיפורים הופכת למציאות קבועה של חיים, מפני שביום הכיפורים כדי להתקרב לה' התנתקנו מהחיים הגשמיים של עולם הזה ואי אפשר להתמיד בכך, אך בסוכות אנו חיים את כל חיינו החומריים כמצווה.

בכך מנחה אותנו ההלכה באופן מאוד מדוקדק – "כיצד מצוות ישיבה בסוכה, שיהיה אוכל ושותה וישן ומטייל, ודר בסוכה כל שבעת הימים בין ביום ובין בלילה, כדרך שהוא דר בביתו בשאר ימות השנה, וכל שבעת הימים אדם עושה את ביתו עראי ואת סוכתו קבע…" (שו"ע תרלט). יש שחושבים שיש מצווה רק לאכול סעודות קבע או לישון בסוכה, אך זה לא כך, המצווה היא להיות כל הזמן בסוכה. אמנם, כשם שמהבית יוצאים לעיתים לצרכים שונים כך אפשר לצאת מהסוכה, אולם מעבר לאותן יציאות בשאר הזמן נמצאים בסוכה. כך הקשר לה' הופך למציאות של כל החיים.

יותר מזה: גובה הסכך נלמד מגובה כנפי הכרובים, שהיו סוככים בכנפיהם בקודש הקודשים. ללמדך, שהסוכה רומזת לקודש הקודשים. אם ביום הכיפורים נכנסנו לרגע עם הכהן הגדול לקודש הקודשים ויצאנו, הרי בסוכות אנו חיים בפנים. וכאן נרמז לנו – "לדעת כל רז סודך". כלומר, בסוכות אנו בחדר של ה'. בחוץ – אפשר לעשות הצגות ולהסתיר סודות מכל העולם, אולם כשחיים עם מישהו באותו חדר, יודעים עליו הכול. לכן בסוכות מתגלים לנו כל הסודות של הקדוש ברוך הוא.

חוזרים לחדר המלך

מספרים על רבי שמואל, מגדולי חסידי האדמו"ר הזקן, ששמע פעם בערב יום הכיפורים על משפחה יהודית שהושלכה לכלא עקב חוב כספי. מיד עזב ר' שמואל את הכנותיו הנשגבות ליום הקדוש ויצא לאסוף כסף למצוות פדיון שבויים. אולם, תושבי העיר עניים היו, ועם כל רצונם הטוב לא היו יכולים לתרום די כסף לכיסוי החוב.

כך סבב ר' שמואל בין בתי העיר, כשהוא רחוק מאד מביצוע המשימה. והנה, תוך כדי נדודיו הבחין לפתע שבבית המרזח יושבים שלושה יהודים קלי דעת, ובערב היום הקדוש משחקים בהימורים. הוא אזר אומץ, נכנס לבית המרזח, ופנה למהמרים בבקשה לתרום לקיום המצווה.

השלושה פרצו בצחוק גדול והתלוצצו על חשבונו. לבסוף, חמד אחד מהם לצון ופנה לר' שמואל בהצעה: אם תשתה בבת אחת ספל גדול של משקה חריף, אתן לך שליש מהסכום. הסכים ר' שמואל להצעה, בירך "שהכול" ושתה את הספל עד תומו. החבורה פרצה בצחוק, ומיד פנו אליו השניים הנוספים בהצעה לשתות ספלים נוספים, ולקבל את יתרת הסכום.

שיכור כלוט, יצא ר' שמואל מבית המרזח והסכום כולו באמתחתו. בשארית כוחותיו ניגש לפדות את המשפחה הכלואה, ומיד פנה לבית הכנסת לתפילת 'כל נדרי'. אולם בפתח בית המדרש הכריע אותו שיכרונו, והוא נפל ונרדם על הרצפה.

בני העיר שהגיעו לתפילה גילו לתדהמתם את ר' שמואל שרוע שיכור על הרצפה, וכל ניסיונותיהם להעירו לא צלחו. התפילה החלה, ספרי התורה הוצאו מההיכל, ונישאו אל התיבה לאמירת 'כל נדרי'. ברגע זה התעורר ר' שמואל, וכשהוא מעורפל כולו נכנס לבית הכנסת. המראה שנגלה לעיניו הזכיר לו את שמחת תורה, והוא פרץ בקריאה רמה: "אתה הראית לדעת" (פסוק הנאמר בפתח ריקודי שמחת תורה).

הנוכחים רצו להסותו, אך הרבי אמר: בעבודתו היום תיקן ר' שמואל את כל מה שיהודי צריך לתקן עד שמחת תורה.

סיפור זה מבטא את הרעיון שכל חגי תשרי הם מהלך אחד של עליה והתקדמות. חגי השמחה – סוכות ושמחת תורה – הם המשך אחד לימים הנוראים, ראש השנה ויום הכיפורים. בראש השנה קיבלנו את הכוחות לשנה החדשה, ומכאן ואילך אנו בונים כוחות אלו בקדושה. ביום הכיפורים בנינו את הכוחות הרוחניים בטהרה, ובשביל כך היינו מוכרחים להשיל ליום אחד את החומר. בסוכות אנו מתעלים כבר למדרגה שגם את החומר אנו מסוגלים לחיות בקדושה. לכן בסוכות כל חיינו הם במצווה – אכילה, שינה וכל החיים. ובשמחת תורה, השלמנו את כל המהלך, השלמנו את התורה והשמחה שלימה.

לרעיון זה יש ביטוי מעשי. סוכות ושמחת תורה אינם חגים של פריקת המתח מהימים הנוראים, אלא המשך ההתעלות של חיים שלמים. אנו נמצאים כל העת בסוכה, שמחים ומתקדשים בחיים, עד לפסגת הימים הללו בשמחת תורה.

 ניתן להדגים זאת דרך ההקבלה של חגים אלו לבית המקדש. מבואר בחסידות, ש-21 הימים שמראש השנה להושענא רבה הם התיקון לחורבן ימי בין המצרים מי"ז בתמוז לט' באב.

ואכן, כתוב שבזמן שנכנסו הנוכרים להיכל, מצאו את הכרובים בקודש הקודשים חבוקים זה בזה (יומא נד). הכרובים מבטאים את הקשר והאהבה בין ישראל לאבינו שבשמיים, בשעה שישראל עושים רצונו של מקום – פניהם איש אל אחיו, בשעה שחוטאים – הם פונים אחור לאחור.

שואל הבני יששכר: אם כך, כיצד בשעת החורבן, כשישראל חוטאים, היו הכרובים חבוקים זה בזה? ועונה: בשעת הפרידה מתעוררים געגועים גדולים. כשהשכינה נפרדה כביכול מישראל, היא חיבקה אותנו באהבה וגעגועים גדולים.

לאור זאת, אפשר להקביל את חזרתנו לכרובים למהלך של חגי תשרי. בראש השנה אנו שומעים. שומעים קול שופר, וכתוב שקול השופר דומה כאילו מגיע ממקום קודש הקודשים ("שופר כיוון דלזיכרון הוא כלפנים דמי" – ראש השנה כו). ואכן, משה רבנו היה עומד בהיכל ושומע את קול ה' מגיע אליו מבין שני הכרובים. כלומר, בראש השנה אנו עדיין בחוץ, אך זוכים לשמוע קולות מקודש הקודשים.

ביום כיפור – אנו מתעלים ונכנסים עם הכהן הגדול לקודש הקודשים. נכנסים לרגע ויוצאים. ובסוכות – אנו כבר יושבים בקביעות תחת כנפי הכרובים, שהרי גובה הסכך נלמד מגובה כנפי הכרובים (סוכה ה). אך לשיא התיקון אנו מגיעים בשמחת תורה, כשאנו אוחזים בתורה הקדושה, המונחת בקביעות תחת כנפי הכרובים בתוך ארון הברית.

"משכני אחריך נרוצה" – זה ראש השנה ויום הכיפורים. "הביאני המלך חדריו" – זה סוכות, שאנו נמצאים עם המלך בחדרו. "נגילה ונשמחה בך" – זה שמחת תורה (שיר השירים רבה א, לב), ב"ך – כב', יום כב' בתשרי – שמחת תורה.

שנזכה לשמוח עוד השנה עם המלך במסיבו בשמחה השלימה בבית מקדשנו.