ליהודי אין אף פעם שגרה. הוא חי בין תנועות רוחניות שונות שפוגשות את עבודת ה' שלו באופן תמידי. אותו "קדוש, קדוש" שאמרו המלאכים בימי בריאת העולם הם אומרים גם כעת. לעומתם חייו הרוחניים של היהודי מורכבים מעליות וירידות "רצוא ושוב". וגם השגרה אינה חד-גוונית כי היא טומנת בחובה חוויות שונות ותנודות.
כדי לצלוח את שגרת היום-יום קודם עלינו לקבל את העובדה כי השגרה אינה המצב הרצוי בנפשו של כל אדם. חלקנו אמנם אוהבים את "עבודת התמיד" והסדר, אבל אם עבורנו השגרה היא אפרורית וכבויה, אין טעם להתנגד לה ולספר לעצמנו כמה היא נפלאה, אלא לקבל את העובדה כי מדובר על תקופה קשה יותר לעבודת ה' מאשר זמנים כמו החגים והיציאה מהקבוע והמוכר.
בפן המעשי חייו של היהודי מלאים חוויות רוחניות. כך קבע ה' בעולמו שלפחות פעם בשבוע מגיעה השבת ופעם בחודש ישנו ראש חודש - חגיגה רוחנית של יציאה מהשגרה. ולא לחינם חודש חשון יוצא דופן בכך שאין בו אף מועד, כיון שכל חודש מביא עמו התלהבות ובשורה מיוחדת: כסלו את י"ט כסלו וחג החנוכה, טבת את י' בטבת וההתכנסות סביב החורבן והגאולה, שבט את ט"ו בשבט ראש השנה לאילנות, אדר את חג הפורים וניסן את פסח וכן הלאה. כך עוברים חודשי החורף כשלמעשה השגרה אינה כה "שגרתית".
בפן הנפשי אכן צריכים להקשיב לקריאתה הפנימית של המועקה שבשגרה ולנוס ממנה. עבודת ה' היא דבר חי וערני ואינה יכולה להתמסר לאפרוריות ושגרה. הבעש"ט לימד אותנו כי כשאדם לא בהתקדמות - הוא בירידה. כך הסביר הבעש"ט את הפסוק "והיו חייך תלויים לך מנגד": "וזה כלל גדול שאי אפשר לאדם לעמוד על מדרגה אחת, כי החיות "רצוא ושוב" (יחזקאל א), ואם אינו יכול להלוך במעלה יתירה, אז מוכרח הוא ליפול גם ממדרגה זאת" (בעש"ט על התורה, פרשת תבוא). החיים אינם סטטיים.
קשה אמנם לומר שעבודת ה' חייבת "ריגושים", אבל היא חייבת אוויר לנשימה. כך לימד אותנו 'בעל התניא' את עבודת ההתבוננות שמביאה להתלהבות של כוחות הנפש, ואילו רבי נחמן מצא את הדרך לחיבור הרגשי באמצעות ההתבודדות. שניהם כיוונו אותנו ליצירת עבודה שתניע את הלב. התלהבות ורגש שיאפשרו תנועה רוחנית פנימית שתגבר על האפרוריות ותפיח רוח חיים בעבודת המעשה.