תאונות דרכים מחרידות. יש מה לעשות??
אנכי בדרך נחני ה'
// הרב איל ורד, מכון מאיר

איך אנחנו נכנסים למכונית ואיך אפשר לצאת ממנה.
אם ננסה לסכם את כל ספרי המוסר למשפט אחד - הוא כנראה יהיה - היכולת של כל אחד מאיתנו לצאת מעצמו לעבר הזולת. נקודת המוצא שלנו היא תחושת ה'אני' הממלאת כל. והעבודה על המידות אמורה להביא אותנו למצב בו אנו חשים את הזולת. מרגישים בכאבו, שמחים בשמחתו.
וזהו גם הציר המרכזי של הפרשות שלנו. רצף של אנשים שהצליחו לצאת מעצמם.
אליעזר – יש לו בת רווקה, והוא רוצה לדאוג לה, כל כך טבעי ומובן שהוא מעוניין שיצחק יתחתן איתה - וכדי שזה יקרה הוא צריך להכשיל את השליחות. לגרום לה להיכשל. אליעזר מתלבט בין היותו 'איש', כזה החושב על עצמו בחשיבות, וממילא יכשיל את השליחות, לבין היותו עבד, עבד אברהם הנאמן לשליחות שהוטלה עליו. ולבסוף מצליח להכריע - 'עבד אברהם אנכי'.
רבקה יוצאת מעצמה, ובזמן מאוד לחוץ בו כולם רצים למלא את המים מן הבאר, עת ערב, עת צאת השואבות, זמן של לחץ, ותור... כל אחד יודע שאנחנו מוכנים להקדיש זמן לזולת, אך לא לוותר על זמן בעת המתנה בתור כל שהוא. רבקה עוצרת את המרוץ בו היא נמצאת, יוצאת מעצמה ונותנת לאליעזר לשתות.
יצחק - בא מבא באר לחי רואי. לפי חז"ל הלך להביא לאביו את אשתו הגר זו קטורה, כדי להשיאו אישה לאחר מות שרה. יצחק עדיין רווק בעצמו, עוד לא הקים את ביתו. ובכל אופן הוא רואה שהבדידות של אברהם קשה יותר. הבדידות בעת הזקנה מרה ונוכחת יותר. הוא יוצא מעצמו ומהרווקות שלו – ודואג לבדידותו של אביו.
יצחק גם מתקן תפילת מנחה שכל כולה יציאה מהווה אל עבר הנצח. יציאה מעצמנו. ושוב יצחק מתפלל על עקרותה של רבקה כאילו זה הכאב שלו – לנוכח אשתו.
יפה שיחתן של עבדי אבות. זה יפה לראות את תורת האבות מתרחשת בפועל, כשיחה, כהתנהגות, כדרך חיים.
היציאה הזו מעצמנו - מצריכה סביבת עבודה תומכת. לדוגמה, כשרוצים לייצר בצבא לכידות עד מסירות נפש, מעודדים אותה על ידי לבישת מדים משותפים, המנונים, שירים והווי (ובמקרים קיצוניים עד הליכה עיוורת משותפת המעודדת ציות עיוור לפקודות).
והנה – בדורנו נוצרה סביבת עבודה בעייתית מאוד לעבודה המוסרית שהוזכרה לעיל. סביבה שבאופן אובייקטיבי מקשה עלינו מאוד לצאת מעצמנו, ומעודדת מאוד תחושת עצמי מוגזמת עד מופרעת.
לסביבה הזו קוראים המכונית שלנו.
זוהי שאלה מרתקת כיצד אנו מתירים לעצמנו התנהגויות שללא רכב היו נחשבות בעינינו גסות גמורה. האם מי מאיתנו היה מעז לטפוח לחברו בכח על השכם או לצעוק עליו בחוזקה אם היה מתעכב מעט..? האם היינו מעיזים לעמוד ולחסום בגופנו מדרכה? האם היינו מעיזים לסכן חיי חברנו בהולכנו ברגל? בטיול?
מדוע כל ההתנהגויות האלו נעשות כלאחר יד ברגע שנכנסים לרכב?
יש כאן תופעה נפשית מרתקת. מעבר חד ממצב למצב בלי שאנו כלל שמים לב. הכניסה לרכב נוגעת בדיוק בכל הנקודות של הישות והנוכחות המוגזמת והופכת אותם למוגזמים עד מופרעים.
ראשית הניתוק מהסביבה. מהרעשים. החלונות הכהים בחלק מהמקרים שהופכים אותי לרואה ובלתי נראה. נוסיף את המוזיקה שמתנגנת, את הטמפרטורה הנוחה, והנה כבר אני בבועה משל עצמי, שלאיש אין רשות כניסה אליה.
אך למעלה מזה היא חווית השליטה, העוצמה והכח הנמסרת באחת לרשותו של האדם. המנוע המגיב בעוצמה, הטיית ההגה הקלה והענות המיידית - כל אלו מגבירים מאוד את התחושה של אני ואפסי עוד. זה רק אני והיעד שלי. וכל מי שבאמצע - בעצם מפריע לי. רק אני קיים כאן. רק אני נוסע. הכביש שלי, העולם שלי, הכל שלי.
ומסביבי? מסביבי אין בני אדם, אלא רכבים. מכונות, וגם להם חלונות כהים. להם אין רגש, אין פנים ואין תחושה. זה המצב הנפשי המאפשר לאנשים להתנהג באופן בו הם מתנהגים - עד לכלל סיכון חיים באמצעות הורדת העיניים מהכביש לשניות ארוכות, כי הגיע מסר משמיים בלתי ניתן לדיחוי בדמות הודעת סמס מאחד המתמודדים על ראשות העיר...
אנחנו קבוצת סיכון. צריך להכיר בעובדה. כל מי שנכנס לרכב, נכנס באחת לקבוצת הסיכון הזו של אגו מנופח עד להחריד, של אני ואפסי עוד. של חווית שליטה ועוצמה שמעודדות ואף יוצרות התנהגויות גסות ורעות, שלא רואות את הזולת ובודאי לא יוצאות לקראתו.
וראשית התשובה היא להכיר בכך. להכיר בעובדה שלימוד ספרי המוסר, מסילת ישרים ועוד - מתאדה לחלוטין בהגיענו אל מאחורי ההגה. משהו עוצמתי הרבה יותר פוגש אותנו, ואנחנו נסחפים.
אז מה לעשות?
אנרגיה כזו קשה לבטל. לא נוכל להישאר אדישים כאשר נכנסים לרכב.
אנרגיה כזו יש לתעל. לתעל ליציאה לדרך בראש אחר לחלוטין. ראש של מי שמחפש לעזור, לסייע לאחרים, לעזור להם להגיע הביתה בשלום. סוכן סמוי של חיים. מי שמחפש בעיניים כל העת איך אני יכול לעזור לאחי ואחיותי שסביבי להגיע גם הם בשלום. זה מאמץ, ולכן האנרגיה שכבר נמצאת ברכב - יכולה להניע אותו היטב.
הדרך היא הסדנה הטובה ביותר לעבודה על המידות. בזאת נבחנת עבודת ה' שלנו, יראת ה' שלנו, צריך לצאת עם ראש שמחפש להציל חיים, לתת חיים, לגמול חסדים, עם עיניים שתרות אחרי מי שזקוק לעזרה. כל כך הרבה מאמצים משקיעים בלהציל חיים. וכאן במאמץ לא גדול – אפשר לסייע ולהציל.
סוכני שינוי של המערכת. נהגים שבאים בראש אחר. שאת חווית השליטה הם מנצלים לשליטה עצמית. ואת יכולת התנועה הם מנצלים כדי לסייע לאחרים להשתלב גם הם. אנשים שמצליחים לצאת מעצמם למען הזולת. שמקיימים - ואהבת את ה' אלהיך, וגם את רעך כמובן – לא רק בשבתך בביתך, הבטוח והמוגן, אלא גם, ובעיקר בלכתך בדרך, המנפחת והמתגאה - גם שם הם ממשיכים לעבוד את ה'.

ההלך האלתרמני מתפלל בדרך
// הרב עופר אונגר, ר"מ בישיבת ההסדר שעלבים

זכרון תפילת הדרך האחת .זו שכל אחד אחד נושא בחדר לבו. שעמדה בפתחו של מסע ארוך או שהלחימה דבוקה אחת של חיילים בפתח שער הכיסופים אל הלא נודע.
מהו סוד קסמה של תפילה זו?
הגמרא (ברכות כט:): עוסקת בטווח התפילה ומסיימת בדברי רב חסדא: "עד פרסה". רש"י פירש שאת התפילה צריך להתפלל דווקא בתחילתה, בפרסה הראשונה, ואילו הבה"ג הסביר שכוונתו הייתה לאורך הדרך - רק דרך שארוכה מפרסה מחייבת תפילה. זוהי מחלוקת על ייסודה של תפילת הדרך. האם היא נוסדה על עצם היציאה ממקום ישוב, כדעת רש"י, או על טלטלות הדרך וסכנותיה.
שתי הדעות מביעות את קסמה של תפילה זו. כי הדרך מאיימת בעצם היציאה מחוף המבטחים שלנו, ומסוכנת היא השוטטות והחשיפה. זו הסכנה, אבל גם הסיכוי. כי היציאה מהמוכר גורמת להתחדשות, כי בדרך טמונות הפתעות, פסגות חדשות ואנשים אחרים. גם אני־עצמי חדש מחכה לי, איך אני כשהסביבה משתנה?
ובעצם תפילת הדרך היא תפילה כה יהודית. שיודעת את סודה של הדרך. שאינה מקדשת את היעד בלבד אלא שופכת מזוהרה על עצם ההליכה. שנותנת אמון. שמביעה – שאם רק תימלך בקונך (כדברי הגמרא שם) ותוסיף ללכת היא תפקח לעיניך, תזריח בפניך את נוף ילדותך. ולבך לא יפסיק לפעום.
בעיני רוחי אני רואה את יצחק אבינו בשירו הנודע של אלתרמן, שמחפש את הניגון המיוחד שלו. שיוצא לשוח בשדה, והחיים כבדים עליו,ומפותלת היא דרך חייו ובארותיו נסתמים והעיר רחוקה אך קסומה היא הדרך, ואף אם עפעפיו גשומים (לקות ראייה..) לא היה מוותר על אף שעל בה.
"עוד חוזר הניגון,
שזנחת לשוא
והדרך עודנה נפקחת לאורך
וענן בשמיו ואילן בגשמיו
מצפים עוד לך, עובר אורח
והרוח תקום, ובטיסת נדנדות
יעברו הברקים מעליך
וכבשה ואיילת תהיינה עדות
שלטפת אותן והוספת לכת
שידיך ריקות
ועירך רחוקה
ולא פעם סגדת אפיים
לחורשה ירוקה ואישה בצחוקה
וצמרת גשומת עפעפיים".

מיהו נהג מסוכן?
// הרב יוסף צבי רימון, רב המרכז האקדמי לב

בדרך כלל רגילים אנו לחשוב שנהג מסוכן הוא נהג שתוי, או נהג צעיר שאינו אחראי מספיק וכדומה. בודאי שדברים אלו נכונים, אבל באמת, רוב התאונות אינן נגרמות על ידי אנשים אלו. מחקרים מוכיחים כי רוב התאונות נגמרות על ידי היסח דעת. היסח דעת של שנייה. רוב התאונות מתרחשות על ידי אנשים רגילים, אחראיים, אנשים מן השורה. מסתבר, שכמעט כולנו נהגים מסוכנים! תאונות הן כמעט הדבר היחיד, בו אדם רגיל, ישר ואחראי, עשוי למצוא עצמו ברגע אחד – פושע! דברים אלו הוכחו במחקרים רבים.
בהיסח דעת של שתי שניות, שבו מסתכלים לרגע בפלאפון, ברדיו או בדבר אחר, אנו עוברים עשרות מטרים! ננסה להתחזק בעניין זה, דרך נושא שהגמרא הביאה אותו ביחס לשמירה מסַכנות: תפילת שמונה עשרה. ננסה לראות כיצד יש לעמוד בתפילת שמונה עשרה, ועקרונות אלו יסייעו בידינו גם בעת הנהיגה.
הכנה מוקדמת
הגמרא בברכות (לא., ובשו"ע צ"ג, ב) אומרת:
"תנו רבנן: אין עומדין להתפלל לא מתוך דין, ולא מתוך דבר הלכה, אלא מתוך הלכה פסוקה".
כלומר, אין להיכנס לתפילה מתוך טרדה. לא ייכנס אדם לתפילה כשהוא באמצע מחשבות של שאלה הלכתית וכדומה. באופן דומה יש לנהוג ביחס לנסיעה. יש להשתדל להיכנס לנסיעה מתוך רוגע, ולא מתוך לחצים כלשהם. המצב הנפשי הוא משמעותי מאוד בזמן הנהיגה. נהיגה מתוך נחת.
בכניסה למכונית צריך לדעת: מעתה אין אנו ממהרים לשום מקום! כל הלחץ להגיע למקום מסוים, יכול להיות טרם שנכנסים למכונית. בשלבים אלו, ניתן לתכנן את הזמן באופן ראוי כך שנגיע למחוז חפצינו בזמן. אולם, לאחר שנכנס אדם אל המכונית, הרי שכעת אי אפשר לשנות דבר. כעת הוא נוסע בהתאם למהירות המותרת, ולפי כללי הנהיגה, ונוסע מתוך נחת. לעולם לא כדאי להילחץ, אולם, לחץ יכול להיות מוצדק כשאנו יכולים לשנות דבר מה (וכך הוא לעתים, טרם שנכנסו למכונית). כאשר אין ביכולתנו לשנות, אין טעם להיות לחוץ. כעת, אין הדבר בשליטתנו. זהו הגורם הראשון: בכניסה למכונית אנו בנחת, במצב נפשי נינוח, ולא לחוץ!
גם בשעת הנסיעה, ייזהר שלא לחשוב על דברים הטורדים אותו יותר מידי. גם ביחס לשמונה עשרה נפסק (שו"ע צ"ח, א): "ויסיר כל המחשבות הטורדות אותו".
אחיזת דבר בידו: נפסק בשולחן ערוך (צ"ו, א) ביחס לתפילה:
"כשהוא מתפלל, לא יאחוז בידו תפילין ולא ספר מכתבי הקודש ולא קערה מלאה ולא סכין ומעות וככר, מפני שלבו עליהם שלא יפלו ויטרד ותתבטל כוונתו...".
אין לאחוז בידיו חפצים בשעת התפילה, בכדי שלא תתבטל כוונתו. מכאן נלמד גם לנסיעה. לא יאחז דברים בידו. כמובן שדבר זה אמור כיום בעיקר ביחס לפלאפון, אולם ישנם דברים רבים שאדם מחזיק בידו בשעת הנסיעה והם מסיחים את דעתו. ישנם דברים שאדם איננו מחזיק בידו, אך ידו מתעסקת בהם – כגון ברדיו או בדברים אחרים, וצריך להשתדל מאוד שגם הדלקת הרדיו או המיזוג, תיעשה בשעת עצירה ברמזור וכדומה.
פרסומות:
פעמים רבות ישנם פרסומות רחוב, או דברים אחרים המושכים את תשומת לבנו. ביחס לתפילה נפסק (שו"ע, צ', כג):
הבגדים המצויירים אע"פ שאינם בולטות אין נכון להתפלל כנגדם ואם יקרה לו להתפלל כנגד בגד או כותל מצויר יעלים עיניו: הגה: ולכן אסור גם כן לצייר ציורים בספרים שמתפללין בהם שלא תתבטל הכוונה.
כלומר, שאין לשים ציורים בבית הכנסת כנגד המתפללים, בכדי שלא תתבטל כוונתם. ואם ישנם ציורים כאלו: "יעלים עיניו" – לא יביט בהם. כיום, ישנן פרסומות רחוב רבות, שכל מטרתן למשוך את תשומת לבו של הנהג! דבר זה עשוי להיות מסוכן, וצריך להיזהר שלא להתרכז בפרסומות במקום בנהיגה.
באופן כללי, צריכים לשים לב מכל מיני דברים סביבתיים המסיחים את כוונתינו. כך נפסק בהלכות תפילה (צ"ח, ב):
לא יתפלל במקום שיש דבר שמבטל כוונתו, ולא בשעה המבטלת כוונתו.
ילדים
ילדים הם דבר נפלא ומשמח. אולם, לעתים גם מבלבל. ביחס להלכות תפילה ובית הכנסת נפסק (משנה ברורה, צ"ח ס"ק ג, בשם השל"ה):
בשל"ה קורא תגר על המביאים ילדים לבית הכנסת והיינו קטנים שעדיין לא הגיעו לחינוך מטעם כי הילדים משחקים ומרקדים בבית הכנסת ומחללים קדושת בית הכנסת וגם מבלבלים דעת המתפללים.
ילדים עשויים לשחק ולהרעיש, ולבלבל דעת המתפללים. כך נפסק במשנה ברורה (תרפ"ט) גם ביחס לקריאת המגילה: "ועכשיו בעוונותינו הרבים, נהפוך הוא שלבד שאינם שומעים (שהקטנים אינם שומעים את המגילה) אלא הם מבלבלים שגם הגדולים אינם יכולים לשמוע".
לבית הכנסת, אנו משתדלים להביא רק ילדים שאינם מפריעים (ובמקרה זה, טוב להביא ילדים שיענו אמן – רמ"א קכ"ד, ז; או שינשקו ספר תורה – רמ"א קמ"ט, א). אולם, בנהיגה, פעמים רבות אנו נוסעים עם הילדים, והם מרעישים ואף בוכים וצועקים.
לכן צריך לחשוב מראש כיצד להשתדל לנהוג בנחת עם הילדים. לעתים דיסק מתאים עשוי לצמצם את הבעיה; אם יש צורך בממתק או בשתייה – הרי שאלו צריכים להיות זמינים באופן שלא נתחיל בחיפושים במהלך הנסיעה; אם קשה לילדים לנסוע זמן ארוך כל כך – יש לתכנן הפסקות בהתאם; הכינו משחקים לילדים במהלך הנסיעה, אם דבר זה מועיל וכדומה. אם בכל זאת הילדים צריכים דבר מה – חכו לרמזור הקרוב או לעצירה הקרובה בכדי לתת להם (וניתן לפצל את "המשימות" הללו של הטיפול בילדים, ובכל רמזור לפתור בעיה חלקית). לעתים, כאשר אין ברירה, יש לעצור את המכונית בצד, ולחכות עד שהילדים יירגעו. גם הילדים צריכים להיות שותפים ואחראים לנסיעה – גם הם צריכים להבין (אם הם בגיל מתאים) שהשתוללות שלהם – עשויה חס וחלילה לגרום לתאונה.
עלינו לשנן כל העת: היסח דעת – מסכן נפשות! אפילו בשמונה עשרה, כאשר יש חשש פיקוח נפש, עוצרים ומפסיקים את התפילה, וכך גם בנהיגה. עלינו לזכור, כי הנהג הרגיל, הטוב והישר, עשוי להיות הפושע הגדול ביותר על ידי היסח דעת, שעשוי בקלות לגרום לתאונה. ננסה להתחזק ולהתרכז בנהיגה, ונתפלל לה' שישמור עלינו מכל צרה.

אהבת את המאמר? שתפו

עוד מאמרים שיכולים לעניין אותך
אורי צוקר

חיים שלי!

לא לא לא! אל תזרקו אותו לפח! זה לא סתם סמרטוט! זה ילד! * בדרך כלל

למאמר המלא »

מצאתם טעות בכתבה?

נשמח שתדווחו לנו וככה נוכל לתקן...

דילוג לתוכן