אחרי הפרשנויות הפוליטיות ובתוך קלחת הרכבת הקואליציה, אנשי אמונה צריכים לומר את דברם. השי"ת עשה אתנו משהו בשנה האחרונה שהחרידה אותנו "אולי החלום הגדול של מדינת היהודים הולך להתפוגג מול עינינו הכלות?". מה עושים מול ציבור גדול שבראשו רמטכ"לים ובכירים אחרים, שמקבלים ממשלה כלל אזרחית, כולל אויבי ישראל מושבעים השמחים על שפך דמנו? איך אפשר להכיל את הרעיון הזה?
לחץ הגויים בגולה, יצר בנו את הנחישות לשוב ארצה ולחיות באופן עצמאי. האנרגיה האדירה של הפריצה קדימה הותירה בינתים את שאלות הזהות בצד. את הזהות היהודית שמרו אנשי התורה למדרגותיהם השונות, שמדי פעם ניסו להושיט יד אל אחיהם 'לבוא לעשות שבת', או לכל הפחות להפשיל שרוול ולהניח תפילין.
התנחלנו, בנינו, סללנו, מינינו, שתלנו – עכשיו מה? לאן הסיפור הזה הולך? מה הסיפור שמחבר בין כולנו? כקהילות דתיות אנחנו יכולים לשרוד. 2000 שנה התאמנו בלחיות באיים מבודדים, עם הרבנים שלנו והתקשורת שלנו והצלחנו להקים דורות ישרים ומבורכים. אבל הסיפור הלאומי הוא כבר סדר גודל אחר לגמרי. אנחנו מחויבים כעת לחבר קהלים שונים לגמרי שחייבים סיפור בסיסי, שיאפשר להם לחיות ביחד.
העתונאית דנה וייס נגעה בנקודה השבוע. היא הבינה שצריכים אתוס חדש שאפשר יהיה להתלכד סביבו, אבל טעתה לגמרי ברעיון שהציעה. במקום האתוס ה'יהודי' או בלבושו המודרני 'ציוני' – זה הדורש להקים את זהותנו היהודית העתיקה, היא מבקשת לכונן במקומו אתוס של מדינת סטארט אפ, או בלשונה: 'סטארטאפ ניישן'.
הנה החידוש של השנה וחצי האחרונות: המוני אנשים הגיעו לתבהלה אמיתית. זהותם היהודית בסכנה. מה שנראה כמובן מאליו כבר אינו. משרד החינוך מבטל את לימודי התנ"ך. בתי ספר משתעשעים ברב תרבותיות ונותנים לילדים הקטנים לקשט צלבים, והחידוש המסעיר האחרון: חוגגים את 'ליל כל הקדושים'. מה זה קדושים ומי הם בכלל? מה זה משנה? "כיף לנו".
היהודים המסורתיים שאינם מקיימי מצוות באופן מסודר רשמו כאן פרק ענק בתולדות עם ישראל. המונים ניצבו ואמרו "לא מוכנים! אנחנו יהודים!". והם קמו מן הכורסאות ויצאו מבתי הקפה והלכו להפגין וכתבו מאמרים והניעו את אמות הסיפים.
זה כבר לא היה סיפור 'חרדי' של קהילה מתגוננת. נוצר כאן סיפור לאומי של עם הגאה במורשתו ולא מוכן שיגעו בה. הוא אולי לא מקיים הכל, אבל יודע איפה האמת מונחת. כשיהיה בשל, גם יגש בעז"ה פנימה - להכיר אותה יותר מקרוב.
הפוליטיקה הדתית מוכרחה לתת להם מענה כי הם אינם חלק מקהילות מסויימות ומפוזרים בכל הארץ. הם מבקשים את זהותם ואנחנו חייבים לסייע לכך.
אנחנו כבר לא באירוע דתי. מדובר פה בפיקוח נפש לכל דבר. מישהו בסוף אמור להילחם כדי להגן על הארץ הזו. מישהו צריך להסביר לו למה.
בדרשות שהיה הרצי"ה קוק נושא בימי עצמאות בישיבת מרכז הרב, היה שב ודורש בהגדרת הקמת המדינה ושלטון יהודי על ארץ ישראל, כי זהו קיום מצות עשה של ירושת הארץ, כדברי הרמב"ן הידועים "שלא נניחנה ביד זולתנו מן האומות או לשממה". בנוסף, רגיל היה לומר כי יש להתבונן השנה באיזו מדרגת עצמאות אנו נמצאים. כלומר – עצמאות אינה הישג חד פעמי מאפס למאה אלא יש בה שלבים שונים. למשל – ככל שמדינות זרות מתערבות בעניינינו, מפעילות לחץ ומצליחות בו – דרגת עצמאותנו יורדת. ככל שאנו שולטים בעצמנו, ופועלים לפי האינטרסים שלנו – הדרגה עולה. בעצם, רמת הביצוע של מצוות ירושת הארץ משתנה לפי רמת העצמאות שלנו.
בכנסת השמינית, לאחר מלחמת יום הכיפורים, הוקמה ממשלה שנשענה על 58 חברי כנסת יהודיים, ונתמכה בידי שלושה חברי כנסת ערביים. הרב צבי יהודה הגיב בתוקף רב וכתב: "חילול השם וכבוד מדינתו-מדינתנו" (להלכות ציבור כרוז מה). הוא שלל גם את הלגיטימיות של ממשלה כזו, שבה מיעוט יהודי משתלט על הרוב היהודי בעזרת גויים: "להרכיב על כבוד מדינתנו ממשלת מיעוט לשלטון לא-צודק על הרוב הגדול של מדינתנו, עמנו ונחלתנו, הוא בטל ומבוטל מעיקרו, לא שריר ולא ברור ולא קיים" (שם מו).
בנוסף לעיוות המוסרי והלאומי של השתלטות מיעוט על הרוב בעזרת גויים (במקרה זה ערבים, אבל גם אם היו מכל עם אחר – אין הבדל) – יש כאן איבוד השליטה של העם על ארצו, שכן לא עם ישראל שולט עליה אלא גם נכרים שולטים מתוקף היותם בקואליציה. כל זה ברמה העקרונית-מהותית, עוד לפני שמתייחסים לרפיון האחיזה המעשית בכל חלקי הארץ, מה שנקרא היום "איבוד הבטחון האישי".
לכן, השינוי שבהרכב הקואליציוני החדש (בלי קשר למצע המפלגתי, וגם אם היו בו מפלגות יהודיות אחרות) מביא לשתי תוצאות חשובות ומידיות: העם היהודי שולט על עצמו, ביחסי רוב ומיעוט כמקובל, והוא שולט לבדו על ארצו. על כך כבר יש להודות ולהלל.
כמו שבהלל – מיד לאחר פסוקי "כי לעולם חסדו" מבקשים "מן המיצר... כל גוים סבבוני בשם ה' כי אמילם... אנא ה' הושיעה נא, אנא ה' הצליחה נא", כך עלינו להתפלל לאחר ההודאה, ולקוות כי גם בפועל יקרין שינוי זה על שלמות העם ועל ביטחון הפרט.
כבר 3334 שנה אנחנו מציינים את מעמד הר סיני בחג השבועות. ובכל שנה העיסוק המרכזי הוא
ישבתי באוהל המנחמים של החייל ידידיה בלוך הי"ד, וחשבתי: זו האמת. אחותו תיארה את מעגלי החיבוק
"מבחינתי, כששמעתי שמחבלים פשטו על מוצב סופה, זה היה כמו לשמוע שהמחבלים נמצאים אצלי בסלון של
לחיות, לנשום את תמצית החיים, להיות מוכן למות. * "שומע אבי? יש כאן יופי של סברא
