כשלהבות החורבן עוד בוערות, ירמיהו הנביא מבכה את מר גורלו: אֲנִי הַגֶּבֶר רָאָה עֳנִי, בְּשֵׁבֶט עֶבְרָתוֹ. אוֹתִי נָהַג וַיֹּלַךְ, חֹשֶׁךְ וְלֹא אוֹר. אַךְ בִּי יָשֻׁב יַהֲפֹךְ יָדוֹ כָּל הַיּוֹם.
זוהי רק הפתיחה של פרק ג במגילת איכה. בפסוקים הבאים ירמיהו מתאר באריכות את סבלו, ואכן, אין ספק שגורלו של ירמיהו לא שפר עליו. לא ברמה האישית ולא ברמה הלאומית. ועם זאת, באמצע אותו הפרק ירמיהו משנה מנגינה:
טוֹב ה' לְקֹוָו, לְנֶפֶשׁ תִּדְרְשֶׁנּוּ... טוֹב לַגֶּבֶר כִּי יִשָּׂא עֹל בִּנְעוּרָיו. כִּי לֹא יִזְנַח לְעוֹלָם ה' ... מַה יִּתְאוֹנֵן אָדָם חָי, גֶּבֶר עַל חֲטָאָו.
מרוח נכאים והתמקדות בסבל ובקושי, ירמיהו עובר לאמירה שאין מה להתאונן. כיצד מתרחש השינוי הזה?
אולי השינוי מתרחש בעקבות פסוקים באמצע: "חַסְדֵי ה’ כִּי לֹא תָמְנוּ, כִּי לֹא כָלוּ רַחֲמָיו... חֶלְקִי ה' אָמְרָה נַפְשִׁי, עַל כֵּן אוֹחִיל לוֹ". ברגע שמבינים שכל מעשיו של הקדוש ברוך הוא לטובה, כל הפרספקטיבה על האירועים משתנה, והסבל מקבל משמעות. אלו לא סתם ייסורים הבאים על האדם, אלא ייסורים הבאים לעזור לו.
אינני יודע אם אפשר לשמוח תמיד במובן של חיוכים וצחוק, אבל אפשר להחליף את המבט הסובל והמיואש במבט של תקווה, של רצון לפעולה ועשייה, שהם המאפיינים של השמחה. כלשונו של בעל התניא (תניא פרק כו): "כָּכָה מַמָּש בְּנִצְחוֹן הַיֵּצֶר, אִי אֶפְשָר לְנַצְּחוֹ בְּעַצְלוּת וּכְבֵדוּת הַנִּמְשָכוֹת מֵעַצְבוּת וְטִמְטוּם הַלֵּב כְּאֶבֶן, כִּי אִם בִּזרְִיזוּת הַנִּמְשֶׁכֶת מִשִׁמְחָה...".